הרחבה למשל

הרחבה למשל
"בובה של סמרטוטים"

"אני רוצה להנות מהחיים ובשביל זה אני משחקת עם בובה", אומרת הילדה לאמה במשל של רב"ש על ההבדל בלבושי התענוג

-

כמו לילדה,

התינוק הזה הוא ניסתר, אין בו שום תענוגים, לכן בשבילה - הוא לא קיים.

וגם בשבילנו,

אותו העולם הרוחני עם כל התענוגים שלו והגדלות שלו והמערכות שלו והכל - לא קיים.

===========

כמו הילדה הקטנה, 

היא לא רואה כלום חוץ מהבובה שלה

וכמה דברים קטנים כאלה לידה וזהו.

גם אנחנו כך, 

פשוט מה שאין ברצון, לא רוצים, אז לא רואים.

===========

לכן כל העבודה היא איך למשוך את הכוח המפתח,

בזמן שאנחנו נמצאים במצב של הילדה הקטנה.

(הרב מיכאל לייטמן, 02.09.16)

-
איך אנחנו בתור הילדה הקטנה,

יכולים להתחיל לקבל שכל של האדם הגדול,

ולהחליף מבובה מלאכותית לתינוק אמיתי?

(הרב מיכאל לייטמן, הכנה-4, 02.09.16)

אנחנו לא כל כך מבינים שהחברה היא אמצעי להשגת העולם הרוחני, כי כדי לעבור מעולם לעולם, ועל זה מדובר כאן, זהו האמצעי היחידי.

אתם זוכרים שרב"ש נתן דוגמה עם הילדה הקטנה שמשחקת עם בובה של סמרטוטים, ובשבילה היא ממש בובה חיה. והיא נותנת לה לאכול ומחבקת אותה ומנשקת אותה, היא מלבישה אותה ומשכיבה אותה לישון, הכול, ממש כל הנשמה שלה באותה הבובה. ובתינוק הקטן שאימא שלה מבקשת ממנה לשחק איתו, אין לה שום עניין, כלום, היא לא מסוגלת להגיע לתענוגים של אימא. כי לאימא התינוק הוא כל החיים, ובשבילה הבובה מסמרטוטים זה כל החיים.

אלו שתי הדרגות שיש לנו. איך אנחנו בתור הילדה הקטנה, יכולים להתחיל לקבל שכל של האדם הגדול, ולהחליף מבובה מלאכותית לתינוק אמיתי? זאת תפיסה אחרת לגמרי, זה משהו שאנחנו לא מסוגלים, אנחנו לא יודעים.

אז כמו לילדה, התינוק הזה הוא ניסתר, אין בו שום תענוגים, לכן בשבילה הוא לא קיים. וגם בשבילנו, אותו העולם הרוחני עם כל התענוגים שלו והגדלות שלו והמערכות שלו והכול, לא קיים. כמו הילדה הקטנה, היא לא רואה כלום חוץ מהבובה שלה וכמה דברים קטנים כאלה לידה וזהו. גם אנחנו כך, פשוט מה שאין ברצון, לא רוצים, אז לא רואים.

לכן כל העבודה היא איך למשוך את הכוח המפתח, בזמן שאנחנו נמצאים במצב של הילדה הקטנה. וזה לא פשוט. אנחנו רואים, אנחנו באים לקבוצה, היא לא קיימת בשבילנו. אנחנו מדברים על זה? מדברים, כמו שהאימא מחייבת את הילדה קצת לשים לב על התינוק, כך אנחנו מתייחסים לחברה, ואנחנו בורחים ברגע שאפשר.

אנחנו לא מודעים לזה, שכדי לעלות לדרגת האדם, אנחנו חייבים את האמצעי הזה. שמהמצב השבור של החברה, ואיך שהמצב השבור הזה מיתקן למצב השלם מול עינינו, בתוכנו, זה ממש מעלה אותנו לקומה עליונה, להיות גדולים. אחרת כך נישאר, כמו הילדה הקטנה.

אז בעזרת ה', בעזרת המערכת הזאת, נתנו לנו מלמעלה כבר רצון, כבר מעוררים אותנו להשיג משהו גבוה יותר מאשר לעסוק בבובה של סמרטוטים, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים בעצמנו לגלות את הלחץ מצדנו, את הרצון, הנחיצות, כי אמנם המערכות מוכנות, אבל הן מתחילות לעבוד עלינו רק במידת הרצון שלנו.

אמנם זה רצון מלאכותי, כמו הילדה הקטנה שהיא לא רוצה שום דבר חוץ מהבובה שלה. ובכל זאת, בואו ניתן מאמץ כדי לגדול, כי בלי המאמץ הזה, אנחנו נגדל רק בדרך ארוכה מאוד, בדרך בעתו.

לאימא - התינוק הוא כל החיים,

לילדה  - הבובה מסמרטוטים זה כל החיים.

אלו שתי הדרגות שיש לנו.

(הרב מיכאל לייטמן, 02.09.16)

האנלוגיה מאוד מאוד ברורה, הפרקטיקה של זה, מה זה אומר?

(הרב מיכאל לייטמן, הכנה-4, 02.09.16)

תמחישו את זה, תרגישו את המצב, הוא ממש כך, שאנחנו כילדה קטנה עם הבובה לא מבינים יותר מזה. כשמכריחים אותנו אנחנו אפילו מתרגזים על זה, אנחנו לא רוצים את הגדלות הרוחנית הזאת, אמנם נותנים לנו איזו דחיפה לשם, אבל זה כמו האימא שאומרת לילדה, "תתעסקי קצת עם התינוק, אני צריכה לבשל משהו, אני צריכה לעשות משהו בבית, רק לכמה דקות". ואנחנו גם את הדקות האלה עוסקים לא כאמצעי להיות גדולים, אלא מאין ברירה, כמו התינוקת.

וזה טבעי, וזה בעצם נכון מצד הטבע, אבל יש לנו אפשרות על ידי הסביבה לבלבל את עצמנו, ולהתחיל לעסוק לאט לאט בתינוק החי. כי אם אנחנו נשחק יחד, אז "איש את רעהו יעזורו", אנחנו נתחיל להתרשם זה מזה, זה נקרא להיות בערבות, ונתחיל למשוך את הכוח העליון, המאור המחזיר למוטב, וכך נצא, כך נגדל, כך נתחיל להבין פתאום שהתינוק הוא מקור התענוגים. ואחר כך הוא יגדל בינינו יותר ויותר, עד שיהיה ממש כוח עליון המכסה את הכול.

הכל 'כאילו'

(ערוץ "משחק רוחני")

האדם כאילו מבקש, כאילו עבור החברים, כאילו לתת להם, כאילו להתחבר איתם. אבל למרות שהוא משקר בגדול, והכל אצלו ב'כאילו', פועל עליו המאור המחזיר למוטב. המאור הזה נקרא "אור מקיף", מפני שהוא משפיע אפילו על המשחק הזה, שהוא מבקש ובעצם לא מבקש, שהוא מבקש אבל בפנים מפחד שזה יקרה באמת. וכך לאט לאט מתוך השקר הוא בא לאמת והופך למשהו אחר.

אנחנו לא מודעים לזה,

שכדי לעלות לדרגת האדם, 

אנחנו חייבים את האמצעי הזה.

שמהמצב השבור של החברה,

ואיך שהמצב השבור הזה מיתקן 

למצב השלם מול עינינו, בתוכנו,

זה ממש מעלה אותנו לקומה עליונה, להיות גדולים.

אחרת כך נישאר, כמו הילדה הקטנה.

(הרב מיכאל לייטמן, 02.09.16)

-

 מה שומר שהסביבה תהיה כל הזמן בכיוון הזה, 

שהיא תלך כל הזמן לכיוון הזה?

(הרב מיכאל לייטמן, הכנה-4, 02.09.16)

בזה שאנחנו, כל אחד ואחד, מתי שהוא מסוגל, הוא צריך לתת את זה לסביבה. הוא צריך להיות בהשתדלות. יש כאלה מצבים ויש כאלה מצבים.
[...]

האדם מתחנך על ידי המשחק. אם לא היינו משחקים בלהיות גדולים, מגיל כמה שבועות, ואפילו פחות מזה, אנחנו עושים לפני התינוק כל מיני צורות וצלילים וכולי ורוצים לעורר אותו בזה, ועד שהוא מסתכל בכל מיני מכשירים ורואה את העולם ורוצה להדמות לגדולים, זה הכול משחק. ומיום ליום אנחנו משחקים, אנחנו כל הזמן משחקים. אז תלוי במה אנחנו משחקים.

וזה הכול תלוי בסביבה. אנחנו עדיין לא משתמשים בסביבה בצורה הנכונה, כמו אמצעי ממש לעתיד שלי. אני כל הזמן צריך לראות בסביבה, במה היא מראה לי את העתיד.

העבודה שלנו היא די פשוטה, 

אפשר לכתוב אותה בכמה משפטים.

לבצע אותה, היא גם לא כל כך בעייתית,

אלא אם כן אנחנו מחליטים ועושים. 

(הרב מיכאל לייטמן, 02.06.17)

-

הכל מתחיל מהמשחקים הפשוטים

(הרב מיכאל לייטמן, 01.05.15)

על ידי דיבור עם החברים אתה מתחיל להתרשם מהם, ואז יש לך כוח לעשות מצבים שמושכים את המאור המחזיר למוטב. הכל מתחיל מהמשחקים הפשוטים, כמו אצל ילדים קטנים שמשחקים במשהו, ונדמה להם שהם כבר גדולים.

רב"ש נותן דוגמא עם בובה מסמרטוטים ותינוק. הילדה הקטנה לא רוצה לשחק עם התינוק, היא מרגישה שיש לה יותר חיים עם הבובה מסמרטוטים, מפלסטיק. וכשאימא אומרת לה "שחקי עם התינוק", היא אומרת, "לא". היא ממש לא מרגישה. אתה רואה איך החיים מסודרים, היא לא מרגישה שהתינוק הוא אמיתי, בשבילה הבובה היא אמיתית.

העבודה שלנו היא לגדל את עצמנו

הסמלים לכך שהפסולת הופכת לדבר החשוב ביותר דומים לצורה שבה הילדים גדלים מתוך המשחקים. כמו ילדה קטנה שאהבה יותר מכל את בובת הסמרטוטים שלה ולא רצתה לשחק עם תינוק אמיתי, ועכשיו היא גדלה ונהנית מהילד האמיתי ולא מהבובה. כך גם אנחנו. אנחנו לא מסוגלים לגעת בתענוג האמיתי ולהבין שדווקא הוא אמיתי.

לפני שגדלנו, היינו זקוקים למילוי שקרי, שהתלבש בבובת פלסטיק או בובת סמרטוטים כלשהי, ולא היינו מסוגלים לעבור לדבר האמיתי. הרי זהו זמן הקטנות! כל עוד הכלים שלנו לא גדלו, לא הבנו שמשחק עם תינוק אמיתי יכול לגרום לתענוג. אך כשאנחנו מתבגרים, הכלים שלנו גדלים.

והעבודה שלנו היא לגדל את עצמנו. הרי ברוחניות אנחנו לא גדלים כמו בחיים הגשמיים, שבהם הכול נעשה מאליו. אך אם האדם עובד כדי להחזיק את עצמו ולא לרדת מהדרך למרות כל המכשולים, אם הוא מבקש את האור ומאפשר לו לעבוד עליו - הוא מגיע בהדרגה למצב שבו הוא הופך לכלי שכבר מבין את התענוגים האמיתיים.

אותו הזלזול שהוא הרגיש ביחס לתינוק האמיתי, הופך לכלי המתוקן שלו לקבלת המילוי הנכון. עכשיו הוא מבין עד כמה תמים היה המשחק במכוניות צעצוע ובובות סמרטוטים. אך הוא היה חשוב, מפני שבזכותו הוא גדל.

לבוש התענוג - תענוגים גשמיים ותענוגים רוחניים

את הרווח שהאדם רוצה לקבל מהתהליך שהוא עובר בעבודה רוחנית, לא ניתן להביא למישהו אחר. אם האדם נמצא עדיין בהשגת רווחים מאוכל, מנוחה, משפחה, מין, תענוגים גופניים או תענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אי-אפשר להראות לו במקום התענוגים שחסרים לו, תענוגים מופשטים שלא לבושים במה שהוא מבין. הוא לא ירגיש אותם. הכלי שלו צריך להיות שונה.

מלכתחילה הכלים של האדם הם אלה שהוא מרגיש בהם תענוגים המלובשים בלבוש של העולם הזה - בשליטה, בידיעה, בדעת, בתענוגים גופניים, כאלה שמרגישים אותם בחמשת החושים. וככל שהתענוג קרוב יותר לאדם, כך הוא מוחשי וגדול יותר.

בהרגשת התענוגים הגשמיים, חוש המישוש וחוש הראייה הם הגדולים ביותר. אחריהם באים תענוגים מופשטים יותר, של כסף, כבוד, שליטה ועוד, דברים שכדי להרגישם דרושה התפתחות. אבל גם הם באים בלבושים - משתחווים לאדם, מכבדים אותו. דעת-מושכלות היא גם סוג של שליטה, קצת יותר מופשטת, אבל בכל זאת שייכת להתפתחות השליטה.

אבל אם התענוגים מופשטים עוד יותר, הם לא נאחזים ולא מתלבשים בתוך הכלים דקבלה. הם שייכים לבינה שבתוך המלכות. אפילו קליפות הם תענוגים שמתקבלים בבינה שבתוך מלכות, ולא במלכות עצמה. אותם כבר אי-אפשר להסביר לאנשים שאין להם את זה. חייבת להיות בהם התפתחות קודמת לזה.

לראות בכל דבר את התלבשות השכינה 

"מי שעוסק בעבודה פנימית יכול לראות בכל דבר, בדרך שלו, בתהליך שעובר עליו במשך היום, את התלבשות השכינה. הוא רואה איך הוא מתייחס לבורא, איך הוא עובד איתו דרך כל הלבושים של העולם הזה. הוא יודע שדבר בעולם לא נברא במקרה, הוא יודע שבכוונה תוכנן כך, שהאדם יגלה כך את כל לבושי הבורא כלפיו, כדי שיידע להתייחס אליו נכון.

זה לא פשוט לחיות כך. לאנשים יש נטייה לשכוח. אבל אם לא שוכחים, זה הופך לאמצעי לא רע להתקדמות בתהליך, ככל שהאדם מסוגל."

תענוגים הם תענוגים בגודל שונה,

אבל עיקר ההבדל ביניהם,

דרך איזה כלים אנחנו מקבלים תענוגים,

כלים דקבלה או כלים דהשפעה.

בזה אנחנו שונים בהתפתחות שלנו, 
גשמית או רוחנית.

(הרב מיכאל לייטמן, 02.06.17)

כל אחד מתנהל לפי רמת התפתחות שלו

(הרב מיכאל לייטמן, 14.03.08)

הילדים הקטנים - אם מביאים אוטו גדול לילד קטן, הוא לא מבין אותו, הוא לא יכול לתפוס אותו. אם מביאים לילדה קטנה תינוקת לשחק בה, היא לא רוצה, היא תשחק עם הבובה. אמה מבקשת ממנה לשחק איתה, או להיות לידה, אבל הילדה עונה שאינה רוצה, אלא לשחק עם בובה. גם כשמסבירים לה שהתינוקת קטנה וגם חיה, היא מסרבת, כי היא מבינה את הבובה מהפלסטיק, ולא מבינה את התינוקת. היא עדיין לא התפתחה, היא עדיין לא אמא. כל אחד מתנהל לפי רמת התפתחות שלו.

אנחנו לא כל כך מבינים 

שהחברה היא אמצעי להשגת העולם הרוחני,

כי כדי לעבור מעולם לעולם, זהו האמצעי היחידי.

(הרב מיכאל לייטמן, 02.09.16)

התענוגים בגודל שונה, 

ההבדל באיזה כלים מקבלים תענוגים, 

כלים דקבלה או כלים דהשפעה 

(הרב מיכאל לייטמן, 02.06.17)

מתוך "כתבי רב"ש" כרך ב', איגרת י"ב/ב:

"..וזה דומה לילדה קטנה בת חמש שנים שמשחקת עם בובה, שהילדה הזו משחקת עם הבובה כאילו שהבובה היא ילד ממש בעל הרגש, ואע"פ שהבובה אינה משיבה היא מדברת אליה. ובאותו זמן, אם יש בבית ילד קטן בן חצי שנה והוא בוכה, ואומרים לילדה בת החמש: לכי ותשחקי עם הילד האמיתי וגם לנו תהיה תועלת שהילד לא יבכה. ובשום אופן היא לא תסכים. זאת אומרת שאינה מסוגלת לקבל תענוג מהתלבשות אמיתית אלא מהתלבשות של שקר. אבל התענוג, אנחנו רואים שהילדה מרגישה תענוג אמיתי. מה שאם כן כשהילדה נתבגרה ונעשית בת שמונה-עשרה שנה, כבר מוכרחת לקבל תענוג מהתלבשות של אמת. כמו כן, טרם שאנחנו מתבגרים אנחנו מקבלים תענוג דוקא משלא לשמה, הנבחן להתלבשות של שקר, וזה נקרא צל, הסתרה, שאז יש מקום עבודה, והחיות מקבלים מדברים של שקרים. ואחר כך כשזוכין אזי מקבלים בחינת אור האמונה."

(רב"ש ב', אגרת י"ב/ב)

 -

מתוך רפ"ח הניצוצין שנמצאים בתוך הכלים דקבלה, לפי התפתחות הכלים דקבלה אנחנו משחקים בהם, כמו ילדה עם בובה. כדי לקבל, לא יכולים להוציא תענוג אלא מכלים קטנים, עד שגדלים ומקבלים תענוג מכלים יותר גדולים, כך ההתפתחות של כולנו בעולם הזה. אין שום מציאות אחרת. מה שאין כן כשמקבלים "מאור המחזיר למוטב" כבר אנחנו מחליפים את הכלים ואז התענוגים שלנו קשורים לכלים דהשפעה ולא לכלים דקבלה. זאת אומרת, תענוגים הם תענוגים בגודל שונה, אבל עיקר ההבדל ביניהם, דרך איזה כלים אנחנו מקבלים תענוגים, כלים דקבלה או כלים דהשפעה. בזה אנחנו שונים בהתפתחות שלנו, גשמית או רוחנית. מה שאין כן, התענוג שבתוך הכלים הוא אותו התענוג, זה תלוי בכלים איך אנחנו מוצאים אותו, תענוג קטן או תענוג גדול, זה תלוי בכלי כי האור העליון הוא קבוע, הוא לא קיים, הוא לא נרנח"י, הוא לא שום דבר, אלא תמיד הוא אור אין סוף. אלא הכלי כבר מסוגל רק לפענח אותו, לפרש אותו, לתת לו צורה מסוימת בהתאם להתפתחות הכלי. --

יצירות פנימיות
(ערוץ "יוצר רוחני")

הכל מכוון באדם ליצור בפנים בתוכו יצירות פנימיות, יצירות רוחניות, שיהיו דומות ליצירות של הכוח העליון, לצורות של הכוח העליון, שמיועד להתחבר עם בן האדם. כי הבורא הוא האומן הגדול, שצר צורה בתוך צורה, כדי לבנות אותנו שנשיג אותו.

לפני החיבור אין כלי.

"כלי" זה נקרא שאני מתעלה מעל האגו שלי.

(הרב מיכאל לייטמן, 02.06.17)

-

למה ההכנה של הכלים תלויה רק בחיבור?

(הרב מיכאל לייטמן, 02.06.17)

כי לפני החיבור אין כלי. "כלי" זה נקרא שאני מתעלה מעל האגו שלי. זה נקרא "עושה צמצום" על עצמי, ואם אני עשיתי צמצום על עצמי על הכלים "בעל מנת לקבל" שלי, אז איזה כלים יש לי כדי להתקדם? אני כאילו לא קיים, אפס, נטרלתי את עצמי. אז עכשיו אני נמצא בדממה. מה הלאה? עכשיו אני צריך לקנות כלים חדשים, כלים שנמצאים מחוצה לי. 

-

כלים שבתוכי נקראים "גוף",

כלים שמחוצה לי נקראים "נשמה".

גם לנשמה הזאת, לכלים האלה שאני קונה,

אני קורא "גוף", אבל כבר "גוף רוחני",

לעומת הרצונות הקודמים שלי לפני הצמצום,

שלהם אני קורא "גוף גשמי".

(הרב מיכאל לייטמן, 02.06.17)

-

ואז בכלים החדשים האלה, שקניתי על ידי חיבור עם הקבוצה, בתוך הכלים האלה אני כבר קובע כל מיני פעולות שלי. עד כמה אני נכלל בהם יותר, עד כמה אני עובד איתם יותר, מעורר אותם, מעלה אותם. אלה הכלים שלי. אף אחד לא יכול לעשות כאן שום דבר. אני תלוי בהם, אבל בצורה יחסית, בעצם הכול תלוי בי. אני מגלה בכלל שכל החברים שלי בעבודה שלי תלויים בי. כמה שאני יותר מתקדם כך זה, ואני בעל הנשמה. ואני עושה את הקבוצה הזאת יותר ויותר דומה לבורא על ידי תפילת רבים וכן הלאה.

לכן, אנחנו צריכים להבדיל את עצמנו לכמה פעולות. איפה אני נמצא, האם ב"אני" שלי או בקבוצה? איך אני מחבר את הקבוצה מחלקים, שמהם אני מרכיב את הנשמה שלי? איך אני בתוך הנשמה מתחיל לעבוד, לפעול, למשוך את מאור המחזיר למוטב וכבר לתקן אותה לגילוי הבורא? זה הכול.

העבודה שלנו היא די פשוטה, אפשר לכתוב אותה בכמה משפטים. לבצע אותה, היא גם לא כל כך בעייתית, אלא אם כן אנחנו מחליטים ועושים.  

 וכשאימא אומרת לה "שחקי עם התינוק", 
היא אומרת, "לא".

היא ממש לא מרגישה. 
אתה רואה איך החיים מסודרים,

היא לא מרגישה שהתינוק הוא אמיתי,

בשבילה הבובה היא אמיתית.

(הרב מיכאל לייטמן, 01.05.15)

-

גדלנו - צריכים להחליף את הבובה מסמרטוטים 
לדברים נכונים ועיקריים

(הרב מיכאל לייטמן, 11.10.11)

ומה שיקרה, זה שהעולם כאילו ידרוש אותנו, הוא לא יכיר אותנו. אם אנחנו לא נגיע אליו בהקדם, אז הוא יפנה בכל זאת לישראל, כמו שכתוב בנביאים וכמו שכתבו המקובלים, שיבואו לישראל ויתחילו לדרוש את זה, ויהיו מלחמות ומהומות גדולות, מפני שבתת הכרה, בצורה אינסטינקטיבית הם ירגישו שכאן זה מקור הבעיה. הם לא ידעו את זה בצורה ברורה, אבל כך זה יכול להיות. והכול תלוי אם אנחנו נוכל לפני זה להסביר להם מהו המצב, ושזו נקודה דווקא של פתיחה ופריחה, רק במובן אחר, שגדלנו וצריכים להחליף את הבובה מסמרטוטים לדברים נכונים ועיקריים.

 אנחנו צריכים לפתוח את העיניים לכול האנושות, הם לא מסוגלים לבד, כי אין להם את המאור המחזיר למוטב. הוא אותו כוח שמפתח את הילדה הקטנה, ואין להם אותו, הוא לא מגיע אליהם לבד, אלא הוא מגיע רק דרכינו.

הכול תלוי בסביבה

אנחנו עדיין לא משתמשים בסביבה בצורה הנכונה, כמו אמצעי ממש לעתיד שלי.

אני כל הזמן צריך לראות בסביבה, 

במה היא מראה לי את העתיד.

(הרב מיכאל לייטמן, 02.09.16)

-

הילדה הקטנה רוצה באמת להתייחס כמו אמא, 

אז היא נשברת

(הרב מיכאל לייטמן, 13.07.12)

כשהילדה הקטנה משחקת עם הבובה בתפקיד של אמא, היא מאכילה את הבובה, נותנת, מחתלת אותה, היא עושה כל מה שצריך. השאלה כמה היא יכולה להיות כמו אמא, איזה רגש יש לה בזה, איזו גישה יש לה לזה? מפני שהיא קטנה, לכן יש לה התרשמות לפי מה שהיא למדה מאמא, ולפי ההכנות שיש לה מצד הטבע. אבל אם הילדה הקטנה הזאת רוצה באמת להתייחס כמו אמא, אז היא נשברת. לכן מלכות לא מסוגלת לעשות פעולות בלקבל על מנת להשפיע, היא לא יכולה להשפיע, ומפני שזה ביטוי של השפעה אצלה, לכן היא לא מסוגלת.

מהו עולם האצילות? עולם האצילות הוא כמו עולם אדם קדמון, אבל הוא כבר מתכנן לפי הנתונים האמיתיים שיש לו. הוא מבין שהנברא לא מסוגל להיות כמו בורא וחייבים לבדוק בדיוק, טוב טוב, כמה הנברא מתרשם כדי להיות כמו הבורא. זאת אומרת עד כמה הילדה הקטנה יכולה להיות באמת כמו אמא. עליו לבדוק ולעשות את ההתכללות הזאת בצורה טובה, ובמיוחד לברר, כי משיגים זאת על ידי השבירה, על ידי הבירור הנוכחי. ואז עליו לבנות מערכת שכל פעולה מצד הנברא, אפילו קטנה, לא חשוב כמה, תהיה באמת פעולה של השפעה. אפילו במשהו, אבל עד כמה שמסוגל, לא דורשים ממנו יותר מכפי שהוא מסוגל. הוא יכול לצעוק "אני רוצה", וגם כשהוא צועק "אני רוצה", הוא לא מבין באמת מה הכוונה "רוצה". הוא כמו הילדה הקטנה שצועקת "אני רוצה". זאת אומרת, הכל לפי ההתרשמות, הכל לפי עומק ההבנה שיש כאן.  

כל רגע ורגע אנחנו משחקים
(ערוץ "משחק רוחני")

כל רגע ורגע אנחנו משחקים. אנחנו לא מודעים לזה, אבל החיים שלנו הם לא יותר ממשחק. אפילו שאין לאדם כלום בחיים, לא בורא ולא סביבה ולא משפחה ולא חברים, הוא בכל זאת משחק במשהו. הוא מדמיין לעצמו, או מעורר בתוכו, כל מיני צורות, דמויות, מצבים, שכאילו הוא נמצא בהם.

מרכז העשירייה, זה המקום שבו אנחנו כאחד נמצאים בדבקות עם הבורא?
(הרב מיכאל לייטמן, 08.08.18)

אין יותר מעשירייה אחת בכל המציאות. אין. אבל כדי שיהיה לנו איכשהו להתקרב לזה, לאחוז בזה, אז ישנה שבירה כביכול, זה כלפינו, ואנחנו יכולים להסתדר עם מה שאנחנו רואים, כמו ילד קטן. האוטו הגדול הוא לא יכול להבין מה זה בכלל, זה משהו ענק. אוטו הקטן הוא חושב שזה אמיתי ואיתו הוא משחק. זה כמו שהרב"ש נותן דוגמה עם בובה של סמרטוטים, הילדה הקטנה בשבילה זה האמת, מה שאימא משחקת עם התינוקת זה לא אמת. זה כך כל אחד.
אז אנחנו נמצאים במצב שכלפינו עשיריה, לא חשוב איזה, אבל איזשהו קונקרטית שאני יכול לעבוד עימה, שאני יכול להרגיש אותה, נמצא איתה בהתקשרות הדדית. זה עשיריה וזה הכול וזה כל הנשמה שלי. אחר כך אני מתחיל לגלות שבעצם אין חוץ מעשיריה אחת, פרצוף אחד, ואני דרך העבודה בעשיריה הזאת אחת ספציפית שלי בעצם מגלה שכל העשיריות הם כלפיי כלולות בתוך אותה עשיריה.

הרחבה על משחק

הכל מתחיל מהמשחקים הפשוטים

כמו אצל ילדים קטנים שמשחקים במשהו, 

ונדמה להם שהם כבר גדולים.

(הרב מיכאל לייטמן, 01.05.15)

-

  
לשחק במדרגה הבאה 
(ערוץ "משחק רוחני")

המדרגה הבאה לא מורגשת בי. אבל אם אני אשחק בלהידמות לה, אני אזמין את המאור המחזיר למוטב, שיאיר לי מרחוק, ויקדם אותי אליה.

משחק שהופך להיות החיים

למה ילד משחק בצורה כל כך טבעית ואמיתית, ואילו עבור אדם מבוגר, משחק, זהו שקר?

מפני שאנחנו, המבוגרים, התרגלנו לחיות בשקר: החיים שלנו הם שקר, והמשחק הוא שקר.

זה לא פשע, אלא זה פשוט הטבע שלנו. משחק, זה תמיד שקר ולא אמת, כי אני הרי לא משחק את עצמי, אלא אני משחק את מי שאני רוצה להיות.

ללא משחק אנחנו לא יכולים להתקדם. ילדים תופסים כל משחק כאמת טהורה, ולכן הם מתפתחים וגדלים. אם היינו נכללים עם כל הלב במשחק, כמו ילדים, אז כבר לא היינו יכולים לעזוב אותו, היינו נשארים בו.

דווקא באמצעי הזה משתמשת חכמת הקבלה. אומרים לי: "אתה צריך לאהוב את הזולת, ובתוך האהבה הזאת תתחיל להרגיש את הבורא! הנה, יש לך קבוצה שמורכבת מעשרה אנשים, תתחילו לארגן ביניכם כאלה יחסים, כאילו שכל אחד מכם אוהב את האחרים. אתם צריכים ליצור ביניכם כזאת אווירה, שבתוכה כל אחד ייעלם, יתמוסס באהבתו כלפי האחרים".

ואני משחק באהבה הזאת שוב ושוב, בכך שחוזר אליה אלף פעם כל יום, עד שאכלל בתוכו עד לכזו מידה, שאמס בתוך האהבה והחיבור האלה. ואז אני אשיג את גילוי הבורא.

בכך שאני נכלל באהבה, אני נכלל בבורא. זה מפסיק להיות סתם משחק, אלא הופך להיות משחק של החיים שלי. אבל בהתחלה אני משחק באופן מלאכותי: מעמיד פנים שאני אוהב את החברים ומבטל את עצמי בפניהם ללא שום רצון. אני כופה זאת על עצמי, אני משכנע את עצמי שאני חייב לשחק באהבה, אף על פי שאני לגמרי לא מרגיש אותה.

אבל אחר כך פתאום מגיע הרגש והיחס החם. האחרים משפיעים עליי בדוגמה שלהם, וכביכול, באהבה שלהם. אני רואה כיצד הם נאמנים לאהבה הזאת, ואני בוש ונכלם שאני לא יכול להחזיר להם את אותו הדבר. אני מגנה ונוזף בעצמי שוב ושוב, ושוב מכריח את עצמי לאהוב את האחרים.

אבל כאשר אני מבטל את עצמי בצורה כזאת, אז פתאום אני מתחיל לראות איך בהדרגה מתחילים להיעלם כל החפצים הגשמיים שסביבי: השולחן, הכיסאות, הקירות.

כל זה נעלם מהתפיסה של החושים שלי ונשאר רק דבר אחד – רגש האהבה שמורגש על ידִי. גם אני בעצמי נעלם, אני מוכר את עצמי לעבדות לרגש האהבה הזה. לא נשאר יותר שום דבר, חוץ מאותה ההרגשה שמחוצה לי, כי ה"אני" שלי נעלם.

"אני", זה האגו שלי שנעלם, ואז אני מתחיל להרגיש כיצד הכוח העליון, הבורא, ממלא הכול. כי אני ביטלתי את עצמי ואני יכול עכשיו להרגיש אותו. אני ביטלתי את האגו שלי וקיבלתי את התכונה של הכוח העליון, את תכונת ההשפעה. וזהו המשחק האמיתי.

אין לי שום אפשרות להיות ללא לבוש, ללא משחק

אני לא יודע מה זה להיות ללא משחק,

כי לי, לעצמי, אין שום צורה,

אלא רק מתוך אוצר הצורות 

שאותן ראיתי והתרשמתי מהן

(הרב מיכאל לייטמן, 22.06.14)

הכוח המפתח שבמשחק

(הרב מיכאל לייטמן, חיים חדשים -412, 22.06.14)

אנחנו יודעים שהמשחק הוא דבר רגיל גם אצל בעלי חיים, הם משחקים במיוחד כשהם גורים, זה לא משחק, אלא אלה תרגילים שעל ידם הם מתפתחים פיזית. אבל המשחק שעליו אנחנו מדברים, כמו שהילדים משחקים, לא קיים אצל בעלי חיים. כשילדים משחקים בכל מיני צורות משחק של גדולים נניח, אז זה כבר משהו אחר. מפני שהעולם שלנו התפתח יותר מסתם להיות אדם בריא וגדול, אלא לכל מיני מקצועות, לכל מיני צורות של לבושים של האדם, לאדם יש הרבה מאוד צורות ותפקידים, אז מתחילים מהתפקידים הפשוטים כמו אבא או אימא, והילדים משחקים בתפקידים כאלה שברור להם, שיש להם את זה בחיים. ואז הם כאילו מבשלים, כאילו בונים, משחקים בכאילו  כמו שהם רואים בבית. אחר כך הם רואים, או מספרים או מהחיים בחוץ, שיש עוד כאלה וכאלה תפקידים. כמו חולה ורופא, או נהג משאית. למשל הנכד שלי בן השלוש, נהנה בעיקר לשחק כנהג של משאית זבל. הוא אומר, "כשאגדל אני רוצה לעבוד בזה, כי כולם נותנים לך מקום לעבור ואתה הכי גדול". זאת אומרת, הם רואים את התפקידים שכדאי להם ללמוד באגו הקטן שלהם, ואז כך זה מושך אותם. אחר כך כשהם גדלים, אז הם מתחילים לחשוב על תפקידים אחרים. מה כדאי להם להיות, מה כדאי ללמוד, איזה מקצוע, איזה סוג של אדם להיות, מתוך המון דמויות שהם רואים מספרים, מסרטים, מכל מיני דוגמאות. אז בסך הכל, האדם לא לוקח לעצמו איזו דמות ומשחק אותה, אלא יש הרבה דמויות לפניו שהוא מתלבש בהן, לפעמים בזאת, לפעמים באחרת, תלוי איפה הוא נמצא ועד כמה כדאי לו להלביש על עצמו, צורה זו או אחרת. וכך בעצם אנחנו מעבירים את החיים, כשאנחנו כל הזמן משחקים בדמות כלשהי.

עד כדי כך שאני יכול להיות חולה אנוש, או יכול להיות בריא ביותר, או לא חשוב מה, אני בכל זאת תמיד משחק, אין לי שום אפשרות להיות ללא לבוש, ללא משחק. אני לא יודע מה זה להיות ללא משחק, כי לי, לעצמי, אין שום צורה, אלא רק מתוך אוצר הצורות שאותן ראיתי והתרשמתי מהן. אני רק מזהה באיזה לבוש, באיזו צורה או באיזה תפקיד, אני צריך עכשיו להציג את עצמי כלפי הקהל החיצון ובמקום שבו אני נמצא. זה משחק שכל אחד מאיתנו משחק. וחוץ מזה, יש עוד כל מיני משחקים אחרים.

[...]

אנחנו כל הזמן נמצאים במשחק. לכן העולם הזה הוא באמת כולו תיאטרון וכולנו שחקנים, ואנחנו מאוד אוהבים את זה ולא יכולים להיות בלי זה. השאלה היא, מה אנחנו מרוויחים מהמשחקים האלה? זה תלוי באיזה משחק אני משחק ועד כמה שהמשחקים האלה מביאים אותי להישגים ממשיים בחיי.

[...]

משחק צריך להיות בדחף ממך, שאתה מעוניין, שבשבילך הוא מקור התענוג. ואם אתה מתייחס אליו כמו אל עבודה, שאתה לא משחק לפי הרצון שלך, אלא אתה עושה את זה לפי הרצון של מישהו, זה לא משחק, זו כבר עבודה. משחק שאתה בא כדי להינות על ידו. זה יחס לחיים. כל דבר בחיים אפשר להפוך למשחק.

"חיים" - זה נקרא שאתה עולה, 

מעלה את עצמך לדרגה גבוהה יותר..

 המשחק צריך לפתח את האדם, 

הוא צריך להביא אותו לאיזו מטרה,

כמו ילדים, כמו נוער, כמו אנשים שיש להם רוח חיים,

שהם רוצים להשיג משהו בחיים.

אבל כל יתר המשחקים שבהם אנחנו ממלאים את עצמינו, כל זה בא בצורה פסיבית.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.06.14)

החלום שלי הוא להפוך את כל החיים שלי להנאה,

כמו שאני חווה כשאני משחק. זה יהיה תענוג גדול מאוד.

(הרב מיכאל לייטמן, חיים חדשים -412, 22.06.14)

נכון. אבל אנחנו לא מסוגלים. יש דוגמה כזאת, שילדה משחקת עם הבובה שלה ומאוד נהנית, ואז האימא אומרת "אני צריכה לצאת עכשיו לאיזה מקום, לחצי שעה, תשחקי עם התינוק". והבת, "אני לא יכולה, אני עסוקה עם הבובה שלי". וזהו. היא לא מבינה. אז אימא אומרת, " למה לשחק עם הבובה, כשיש לך כאן תינוק והוא אמיתי" "הוא לא אמיתי, הבובה שלי היא אמיתית בשבילי והתינוק לא אמיתי". היא מקבלת תענוג מהבובה ולא מהתינוק, זה מפני שעדיין לא התפתחה מספיק. הרי האימא נהנית מהתינוק, ואצל הילדה זה אחרת. ההבדל בהתפתחות ביניהן, זה מה שנותן להן ליהנות מלבוש זה או אחר. ולכן אם אני רוצה ליהנות מהחיים, מכל דבר שבחיים, אני צריך להביא את עצמי למצב, שאכיר בחשיבות של מה שאני עושה, ושאעלה את החשיבות לכזה מצב, שאני משחק בו כדבר הגדול ביותר. זה אפשרי.

[...]

 הייתי אומר, שמשחק הוא היסוד של החיים. מפני שאין לנו שום צורה אחרת, אלא לשחק. או שאנחנו משחקים כל מיני דמויות מדומות, או שאנחנו משחקים את דמות הכוח העליון שמנהל אותנו. בעצם, אנחנו כל הזמן רוצים לשחק משהו גדול יותר, מוצלח יותר, קובע וחזק יותר, גם הבנים וגם הבנות. כך גם בחיים שלנו, אנחנו תמיד רוצים לשחק כלפי האחרים אדם מוצלח יותר, חזק יותר, קובע יותר ממה שאנחנו. לכן ההתפתחות שלנו במשך הדורות, מביאה אותנו למשחק הכי גדול, כשאנחנו מתחילים להמחיש את הכוח העליון, לשחק אותו. זה יקרה בעתיד הקרוב.

[...]

במשחק הוא מתאר את עצמו כגדול יותר, מצליח, מבצע, פועל. במשחק הוא בונה לעצמו עולם, סביבה.

אנחנו כל הזמן חייבים להיות בתחרות, במשהו שימשוך אותנו להתפתחות. אחרת אנחנו לא מתפתחים. אם בתוך החיה יש תוכנה והתוכנה הזאת מפתחת את החיה עצמה, אז האדם לא יתפתח, הוא יישאר חיה. הוא חייב כל הזמן לפתח את עצמו ולגרות את עצמו. גם עם עצמי אני נמצא בתחרות, ואם אני המרוויח, המצליח. התפתחות היא בשתי מדרגות, אני תמיד חייב לייצר שתי מדרגות, את המדרגה הנוכחית והמדרגה הבאה. אז אני משחק כביכול נגד עצמי הנוכחי, בזה שמוצלח יותר. כמו למשל, בחצר שלי היה לי קרש קפיצה עם חוט, והייתי נהנה לקפוץ לרוחב ולקפוץ לגובה, אז עם מי הייתי בתחרות? עם עצמי.

אחרי משחק קשה כי לחזור לחיים, זה לחזור לבהמיות, להיות בהמה שחיה וזהו. ולהיות במשחק זה כל הזמן לגדול, שמזה יש רוח חיים חדשה, כי זה הדחף להתפתחות, זה מה שמחייב אותו. זה כוח החיות, כוח ההתפתחות. זה נקרא, "רוח החיים". זה באמת מעניין עד כמה שזה פועל בילדים, אנחנו לא כאלה, אבל יש אנשים כאלה, כאלה שכוח תחרותי, או כוח של השגת דברים בוער בהם, וגם הם מתנהגים כך. בלי אלה האדם כבר מת.

כל אדם הוא שחקן

(ערוץ "משחק רוחני")

אנחנו כל הזמן משחקים. כל אדם הוא מאה אחוז שחקן. כי מרגע שנולד הוא מקבל את כל צורות ההתנהגות שלו בהעתקה מאחרים. באדם עצמו אין כלום. אלא דרך החברה, דרך הסביבה, הבורא מתכנת אותו ומביים אותו.

הרבה פעמים אני שומע "אז אין בחירה".

אבל במה, במה אין בחירה?

במה שקרה לי לפני רגע, אין בחירה.

מה שיקרה בעוד רגע, יש בחירה.

***

כי הבחירה היא לא בזה שזה יקרה או לא יקרה,

אלא איך שאני אקבל את זה, 

איך שאני אצייר את זה בעצמי.

הכוונה שלי - 

עד כמה שהיא תהיה מותאמת לאור העליון,

היא תצייר לי את המציאות.

המציאות מצטיירת בנו בהתאם לכוונות שלנו, בהתאם להתאמה לאור העליון.

(הרב מיכאל לייטמן, 24.04.16)

איפה נעלם העולם הזה של המשחק מהחיים שלנו כמבוגרים?

(הרב מיכאל לייטמן, חיים חדשים -412, 22.06.14)

הבעיה שלך היא שעברת מהטיפול בעצמך כדי לגדול ונהפכת למת. אתה צופה בטלוויזיה ורואה כל מיני צורות שעוברות לפניך, וזה נקרא שאתה משחק. זה לא אתה, כי על ידי זה אתה לא משתנה, על ידי זה אתה לא מרוויח שום דבר, אלא העברת את כל ההתפתחות האקטיבית שלך, לאיזו צפייה פסיבית. ובזה הפכת משחקן כדורגל, לאוהד כדורגל. ומה יש לך מזה?

זה בכלל לא לימוד. כשאני הולך לכדורגל כדי לצפות במשחק, אני לא שחקן בזה, אני לא משתתף, אני לא מתפתח, אני רק מחמם את עצמי על ידי שני כוחות מנוגדים שמתפוצצים בי ונמצאים בתחרות, וזהו. ונראה לי שאני חי, אבל איזו חיות זאת? מדומה לגמרי. אין עליה בדרגה שלי, בגובה שלי, בהתפתחות שלי, לא לפני המשחק ולא אחרי המשחק.
-

אנחנו כל הזמן נמצאים במשחק.

לכן העולם הזה הוא באמת 

כולו תיאטרון וכולנו שחקנים,

ואנחנו מאוד אוהבים את זה 

ולא יכולים להיות בלי זה.

השאלה היא, 

מה אנחנו מרוויחים מהמשחקים האלה?

זה תלוי באיזה משחק אני משחק

 ועד כמה שהמשחקים האלה 

מביאים אותי להישגים ממשיים בחיי.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.06.14)

אבל יש אקשן

(הרב מיכאל לייטמן, חיים חדשים -412, 22.06.14)

יש אקשן, בסדר, זה נקרא שאני מרגיש שאני חי, אבל בעצם אלה לא חיים. חיים זה נקרא שאתה עולה, מעלה את עצמך לדרגה גבוהה יותר, איזו דרגה יש כאן? המשחק צריך לפתח את האדם, הוא צריך להביא אותו לאיזו מטרה, כמו ילדים, כמו נוער, כמו אנשים שיש להם רוח חיים, שהם רוצים להשיג משהו בחיים. אבל כל יתר המשחקים שבהם אנחנו ממלאים את עצמינו, כל זה בא בצורה פסיבית, זה סתם, אנחנו לא עושים שום דבר, אני עוד מגיע עם בירות ופופקורן, או עם פיצוחים וזה נקרא שאני עושה לספורט.
-

התפתחות היא בשתי מדרגות, 

אני תמיד חייב לייצר שתי מדרגות,

את המדרגה הנוכחית והמדרגה הבאה.

אז אני משחק כביכול נגד עצמי הנוכחי, 

בזה שמוצלח יותר.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.06.14)

מה קרה לנו בדרך מהילדות עד להיותנו מבוגרים,

שעברנו מזה שאנחנו בעצמנו משחקים 

והתחלנו לצפות באחרים משחקים?

(הרב מיכאל לייטמן, חיים חדשים -412, 22.06.14)

האגו שלנו מקבל כל מיני צורות מעוותות, ואז במקום להתפתח, אנחנו נכנעים כלפי האגו שלנו, מה שנקרא מזדקנים, ועוברים למשחקים שבהם אנחנו משתתפים בצורה פסיבית, לא רוצים להתקדם יותר, מספיק לנו כך. אנחנו עוזבים את המשחק האמיתי, שבא כדי לפתח את האדם ולכן הוא נמצא בטבע, ואנחנו מגיעים למשחק מת, שאין בו שום דבר. וכך אנחנו גומרים את החיים וכך כל הציביליזציה שלנו מגיעה לדברים כאלה.

ההתפתחות שלנו במשך הדורות, 

מביאה אותנו למשחק הכי גדול,

כשאנחנו מתחילים להמחיש את הכוח העליון, 

לשחק אותו.

זה יקרה בעתיד הקרוב.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.06.14)

האם המבוגר יכול לחזור להיות ילד?

(הרב מיכאל לייטמן, חיים חדשים -412, 22.06.14)

הוא חייב להיות כילד כל הזמן, עם עיניים גדולות ופתוחות, כי אחרת הוא לא מתפתח, אחרת זה כמו שאנחנו רואים את המבוגר היום, שכבר מגיל 30או 40 הוא נעשה מת. 

לסיום משהו אופטימי

נשחק נכון.

אנחנו צריכים לפתוח את העיניים לכל האנושות

הם לא מסוגלים לבד, 

כי אין להם את המאור המחזיר למוטב.

הוא אותו כוח שמפתח את הילדה הקטנה,

ואין להם אותו, הוא לא מגיע אליהם לבד, 

אלא הוא מגיע רק דרכינו.

(הרב מיכאל לייטמן, 11.10.11)

שם המשחק הוא הבריאה

(ערוץ "משחק רוחני")

משחק הוא השם הכללי של כל הבריאה שעוברת מצבים רבים. המעבר ממצב למצב הוא נקרא משחק, מפני שאף פעם לא יודעים את העתיד. באותו משחק אפשר להשתתף אם לומדים יותר ויותר איך לשחק ולזרז את המצבים. כל פעם להתלבש בלבושים חדשים, לבנות חברה יותר קרובה לתכונות של הכוח העליון, לבנות מהחומר שלנו צורה חדשה.

* * * * *

מה יכול להיות מותר לפני המחסום?

(הרב מיכאל לייטמן, 24.06.19)

במה שאני עוסק, "כאילו". זה נקרא "מִשחק". כי איך אגיע למצב ש"חולת אהבה אני", אם אני לא רואה, לא מזהה גם מלמעלה איך שהבורא נותן לי אפשרויות להתקרב ולא להתקרב. להיות ברצון לקבל שלי או ברצון להשפיע, להיות קצת יותר קרוב, או קצת רחוק מהקבוצה. ואני קובע לעצמי מה מותר ומה אסור, פעם לפי מה שבא לי ברצון לקבל ופעם לפי מה שבא לי מצד האור שמאיר, וכך אני מבחין בדברים. לפי הרצון לקבל שלי זה נקרא "לפי טעם מר ומתוק", ולפי האור זה נקרא "אמת ושקר", ואז אני מבחין בין זה לזה, נמצא בבירור.

סך הכל ההבחנות במילים הן רבות, אבל אין הרבה. אלא רק מי יותר גבוה, הרצון או המסך. טעם מר ומתוק, או אמת ושקר - מה אני לוקח בחשבון. אם לא אכפת לי מר ומתוק, רק אמת ושקר, אז אני נדבק במסך. ואחרי שאני נדבק לזה ורוצה לברר מה אצלי מר ומה מתוק, ולמה זה כך, עד איזה רמה, וכן הלאה, זו עבודת האדם.

על איזה מסך מדובר לפני שאנחנו גילינו מסך?

(הרב מיכאל לייטמן, 24.06.19)

ה"מסך" נקרא אצלי, שאני נדבק ברעיון הזה דלהשפיע, להגיע להשפעה. זה נקרא אצלי "מסך". כמו ילד שמשחק "כאילו" במשהו גדול, במשהו אמיתי. אבל אני חייב לתאר לעצמי מצבים שאני כאילו נמצא ברוחניות, אחרת כל הזמן אהיה שקוע ברצון שלי וכלום לא ייצא לי.

לכן מקובלים אומרים, לבנות קבוצה, להתייחס זה לזה כמו לגדולי הדור, ושכינה בינינו שורה, וכן הלאה. זה משחק שאנחנו עושים אותו כדבר הגדול ביותר. ומתוך החיים שלנו, ודאי שהוא הדבר האמיתי והגדול ביותר. שכן השאלה היא, האם החיים שלנו הם יותר אמיתיים? אם בחיים שלי הכל מכור ואני כולי מנוהל מלמעלה ויש לי אשליה שאני כאילו עצמאי, ואפילו המדע וכולם כבר מתחילים להסכים עם זה שאין לי בחירה חופשית, אז המִשחק הזה הוא הדבר היחידי האמיתי במציאותי שכן אני מבצע, שאני משחק במשהו גבוה.
חוץ מהמשחק הזה, בכל היתר הדברים אני בהמה. כי במִשחק הזה, אני כבר ילד קטן, אדם. כבר במשהו אני בזה אדם. מתרומם מדרגת הבהמה שכולה נפעלת מלמעלה, וכבר רוצה לשחק בזה שכאילו אני דומה לבורא, שכאילו אני פועל, כאילו אני משפיע. אז משחק, זו דרגת אדם.
כל דבר שמתפתח נמצא במשחק. אפילו חיות משחקות קצת כדי להתפתח. כך שאני יודע שאני נמצא במשחק, אני מדמיין לעצמי את העולם הרוחני ומתנהג כאילו שאני נמצא בו וממש משחק כך עם החברים ועם הכל. וְודאי שאני משחק, אני מודע לכך, זה לא פגם. ההפך, זה נקרא "עבודת ה'". כל הזמן שאני לא כמוהו, אני נמצא במשחק, בלהידמות לו.
המשחק הזה הוא עד גמר התיקון הסופי, ששם ניתן לראות איך שהבורא משחק עם הלוויתן. ושניהם כשמגיעים לאותה נקודה, רואים שכל זה היה משחק מדומה, לגמרי הכל, ובכל הבריאה לא היה שום שינוי. רק בחוסר ההבחנות היינו חייבים לשחק כל הדרך, כדי לגלות באיזה מצב אנחנו נמצאים עימו.

איך יודעים שמשחקים ומציירים נכון, 

ולא מה שנקרא "פסל ותמונה"?

(הרב מיכאל לייטמן, 24.06.19)

צריך לעשות לפי מה שהמקובלים ממליצים לך. רב"ש כתב מאמרים על החברה, ובעל הסולם באגרות ובמאמרים גם כן כותב מה צריך לעשות. יש את כל תלמוד עשר הספירות שמתאר לך את הרוחניות, ואתה צריך לעשות את החיים שלך כמו שאתה מרגיש שם, כמו שאתה יכול לדמיין שם. כמו ילד שמדמיין את העולם של הגדולים ומשחק בזה.

אך רואים את הטבע של הילד, שהוא לא רוצה דברים גדולים, אלא רוצה לשחק בדרגה שלו. הילדה עם בובת הפלסטיק או הסמרטוטים, והילד עם האוטו הקטן דווקא. הוא לא יודע, אוטו גדול בשבילו זה לא משחק, הוא לא מסוגל לבלוע אותו. הוא לא מסוגל להכניס אותו לתוך הדמיון שלו. אבל את האוטו הקטן כן.

כך אנחנו, צריכים לשחק בגובה שלנו. אבל לבנות ממה שאנחנו מבינים בגובה שלנו, את העולם העתידי. אם אנחנו לא נבנה אותו, לא נגיע אליו. כי אין לו צורה. אנחנו עושים לו צורה. על ידי המשחק בונים אותו. לכן אצלנו משחק זה לא כמו המשחק של הילדים בחיים שלנו. אלא אנחנו על ידו מתארים או מזהים את הצורות האמיתיות הבאות שלנו.

כל פעם שאנחנו משתדלים להיות כגדולים, ואנחנו מבולבלים, חושבים כן ולא, וטועים ולא, על ידי כך אנחנו מבררים את החומר שלנו ובונים ממנו את הצורה העתידה. את הבורא בונים, "בוא וראה". מה שבניתי, מה שעשיתי, זה מה שאני אקבל אחר כך. לרוחניות אין צורה, אין כלום, זה אור. אלא שאם אני מכין את החומר שלי כמו האור, אז אני בונה את הצורה הרוחנית בי, שהחומר שלי הופך להיות כאור.

לכן המשחק אצלנו, זה לא שהוא הכרחי. ודאי שהוא הכרחי גם בעולם שלנו. אלא הוא הכרחי בזה שמה שתבנה במשחק נשאר לך ריאלי. רק זה נקרא "משחק" מפני שאנחנו לא יודעים את הצורה הסופית. כל פעם זה יוצא לנו מהיסח דעת.

 מהם כללי המשחק?

(הרב מיכאל לייטמן, 24.06.19)

כללי המשחק הם, שאני יחד עם החברה יכול לבנות בינינו כאלה יחסים שהם יהיו דומים לבורא. זאת אומרת, השטח איפה שאני משחק הוא בינינו.

לכן בזה שנשמה התחלקה לששים רבוא נשמות, ניתַן לנו מרחק בין הנשמות, שבינתיים מתואר לנו כעולם הזה. אחר כך המרחק הזה יתואר לנו כמרחקים בינינו לבין הבורא, אבל אלו מרחקים בין הנשמות. ובמרחק הזה אנחנו צריכים לשחק משחק, שכאילו אין מרחק, שאנחנו סוגרים את הפער בינינו.

עד כמה שאני עושה מאמץ במשחק הזה, שכאילו אני סוגר פער, כאילו אני נמצא עם האחרים בדבקות, כאילו שאני חושב עליהם. ה"כאילו" הזה שאני עושה מאמץ, הופך להיות למצב האמיתי אחר כך. כשאני בזה עושה כל מיני מאמצים, "יגעתי ומצאתי", אז המשחק הופך להיות למציאות.

אם כל זה "כאילו", 

איך יודעים שאנחנו עושים בירורים נכונים בדרך?

(הרב מיכאל לייטמן, 24.06.19)

שוב מהמשחק. הכל מתברר מהמשחק. אבל השאלה היא, איך יכול להיות שלא מהמשחק נעלה? כי אם אני צריך עכשיו ללמוד על הרוחניות, רק אחר כך אני מגיע לרוחניות, מצד אחד. ומצד שני, איך אני יכול ללמוד על רוחניות כשאני נמצא בגשמיות? אז זה סותר את זה. אם אני לא כמו האור המשפיע, אני לא יודע מה זה אור. אם אני לא נמצא באור, אז אני לא יכול להשפיע. ואם אני לא יכול להשפיע, אז אני לא נמצא באור. אם כן מה לעשות?

לכן קיימת סיטואציה כזאת, מצב שנקרא "משחק". כאילו אני נמצא בו ובאמת אני לא נמצא בו. אז הדמי הזה שאני עושה מעצמי, ה"כאילו", מזמין עלי האור המחזיר למוטב. גם כאילו שהאור נמצא בי. מצידי כאילו המאמץ שאני כמוהו, וממנו כאילו שהוא נמצא בי. משני "כאילו" הללו, יש כן שינוי.

אנחנו נלמד אחר כך מה זה "כאילו שקורה". כי יש בנו כאלה שכבות של הרצון לקבל, שכבות חיצוניות שבהן אור יכול להופיע, וזה עדיין לא נקרא שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל בעצמו. הוא נמצא לפני ההרגשה שלי שאני יכול ליהנות ממנו, שאני יכול לתפוס אותו, לנצל אותו, לגנוב אותו. יש כאלה שכבות של הרצון לקבל.

הרצון לקבל מחולק לחיצוניים, ופנימיים. יש כאלה רצונות, כאלה דרגות, ששם האור יכול לעבוד בתוך הרצון לקבל, ואז הוא נקרא כ"מקיף" כלפי הרצונות איפה שהוא לא יכול להופיע, כי שם אם הייתי מרגיש אותו, הייתי מנצל אותו לעל מנת לקבל. כי אין " מקיף", אין דבר כזה. "מקיף", "חוזר", "יוצא" - זה הכל רק כלפי דרגות שברצון לקבל כך אני מרגיש.

האם ניתן לעשות איזה רישום במשחק הזה, לדעת מה התהליכים שאנחנו עוברים, שינויים, או שזה כל הזמן לשחק בחושך? 

(הרב מיכאל לייטמן, 24.06.19)

אנחנו משתדלים לעשות בתור המשחק הזה, בתוך הפעולות האלו סדר. אנחנו משתדלים לתת להם כל מיני ציביונות. כפי שהמקובלים מסבירים לנו על המצבים, על דרגות, ועל ההבחנות.

השאלה היא לא מה אתה יכול לעשות? אלא איך אתה יכול לזהות מה שאתה עתיד לעשות, מה שלפניך עכשיו, באיזה מצב אתה נמצא?

אנחנו לא יכולים לדעת זאת לעולם, מפני שכל פעם אנחנו רוכשים כלים, וטרם כניסתנו בתוך הכלים האלה, אנחנו לא יודעים. כי ההבחנות שלנו הן בזה שאנחנו מגלים את הכלי לעומקו ויודעים איזה שמות, דרגות, קשרים לתת לכל החלקים שלו. וכשאנחנו נמצאים בהתפתחות, זה נקרא שנִגלה לי עכשיו כלי חדש, כל פעם עביות חדשה, הכל חדש. ואני לא יכול עדיין לדעת, להשוות אותו עם כל מה שאני יודע.

גם כשאני עוד נמצא בהתפתחות, כל הכלי שלי הקודם נעלם, נאבד, כאילו לא יודע כלום. וזה מפני שכלפי הדרגה העליונה הזאת אני לא יודע כלום, אז נראה לי שכל מה שידעתי גם כן הסתלק. זה לא הסתלק, אבל זה לא עוזר לי עכשיו כי אני נמצא בדרגה גבוהה יותר. כמו שנניח עכשיו, מה יעזור לי שאני יודע טבלת לוח הכפל ואני צריך לדעת טבלת לוגריתמים, מה זה יעזור? זו תוכנה אחרת, יחס אחר בין הדברים. בלוח הכפל היחס הוא של אחד פלוס אחד, מזה תורת הכפל נבנית. רק במקום להגיד "שמונה פעמים שתיים", אני אומר "שתיים כפול שמונה". במקום לעשות הרבה פעמים פעולת פלוס, פלוס, אני אומר "זה כפול זה". זה אותו דבר.

אבל נניח שאני עולה לחשבון אחר, ללוגריתמים, אז שם היחס אחר בין המספרים. זה משהו אחר כבר, אז אני לא יודע איך להתמצא במקום החדש. זה מימד חדש, חתך חדש עם תכונות חדשות, אני לא יודע מה לעשות. גם היחס בין המספרים הוא לא ליניארי נניח. אני לא יכול למדוד אותם כמו שאני רגיל. כאן בדרגות הנמוכות המספרים גדולים כאלה, ובדרגות הקטנות זה כל כך צמוד, סמיך, לא לפי השכל שלי. אני חייב להחליף את הכלים. אם אני בונה עכשיו כלים גם כן בסקאלה הלוגריתמית הזאת, אז אני יכול להתמצא בעולם הזה.

כידוע, יש גיאומטריה שאנחנו עושים שרטוטים למיניהם, חתכים, על פני שטח ישר. ויש גיאומטריה שבִּמקום שטח ישר, אנחנו קובעים ששטח הוא גלילי, שצורה גלילית נקראת שטח, ולפיה מתחילים. ואז יוצא כאילו משהו חדש לגמרי. אבל אנחנו אפילו במדע משתמשים בדברים כאלה. זאת אומרת, הכל יחסי, תלוי איך אנחנו קובעים את היסודות.

ולכן המשחק בא כדי להעלות אותי ליסודות חדשים. זה נקרא "התפתחות". כלים, קני מידה חדשים, זה מה שאני בסופו של דבר רוכש. מה שהיה קודם רע, עכשיו יכול להיות טוב, מה שהיה שקר יכול להיות אמת, לפחות במקצת או בכל מיני אופנים שונים.

זאת אומרת, הערכים משתנים ולפיהם אני כבר רואה מציאות אחרת. ואני לא צריך את המציאות לשנות, רק את היחס שלי, קנה מידה, ואז אני מזהה אותו אחרת. כבר דיברנו רבות על כך בזמן האחרון, שאני מזהה מה שטוב לרצון לקבל שלי. אם אני עכשיו מוסיף לעצמי הבחנות מה שיהיה טוב לרצון להשפיע, אני מזהה עולם חדש. למה? כי אני מתחיל למדוד דברים, לראות אותם, לזהות אותם, לפי רצון להשפיע שעכשיו רכשתי.

אני פתאום רואה שחשוב לי הרצון להשפיע. כלומר, אם לרצון לקבל שלי היה חשוב זה וזה ואז הרגשתי אותם, ולרצון להשפיע מה שטוב לא הרגשתי, כי לא היה אכפת לי. עכשיו נניח אם קניתי חשיבות לרצון להשפיע, עשרה אחוז. אז מה שנמצא בתוך העשרה אחוז האלה כלפַּי אני מזהה. זה נקרא "פתיחת העולם החדש". כי קניתי קני מידה כאלה, כלים רגישים שעכשיו מזהים מה שטוב ומה שרע לרצון להשפיע, אז אני עכשיו נעשה רגיש לזה.

סך הכל זו תפיסת המציאות. זה מה שמשתנה אצלנו, ההבחנות, או ניתן לומר, הערכים. ולפי הערכים האלה אני מזהה כבר רוחניות בִּמקום גשמיות, וגשמיות לא מזהה. מה היא הופכת להיות? היא הופכת להיות כנלוות. נקראת "הכרחיות" בלבד.

ילדים מאוד אוהבים לשחק ב"כאילו" ונהנים מזה. ואיפשהו בתהליך הם מפסיקים את זה. לָמה? האם אנחנו מקלקלים אותם, או שזה טבעי?

(הרב מיכאל לייטמן, 24.06.19)

האדם, אם הוא מקבל חינוך נכון להתפתחות, הוא כל החיים משחק. אם הוא מפסיק לשחק, מזדקן. לכן כתוב, "מה לעשות עם ילדים שהזקינו", שנעשו זקנים. הם כבר חושבים שהם יודעים הכל, שאין להם מה להוסיף בחיים, אומרים "ברוך ה', החיים מסודרים. עכשיו אני מגיע לפנסיה ואחר כך אקנה לעצמי חלקה וגמרנו".

זאת אומרת, אדם שמתפתח דומה לילד קטן. דבר שמאוד בולט במקובלים. כמו שניתן היה לראות זאת על הרב"ש, שהיה פלא ממש, איך בגיל 80 היה לפניך ילד קטן ממש, עם עיניים גדולות על כל העולם. כי זה סימן של חיפוש והתפתחות, ועדיין לא גמר התיקון, אז איך אפשר לעצור? לכן אין מה להתבייש מזה. ולכן אנחנו נמצאים בכל מיני מצבים למיניהם, בשינויים וכך יהיה עד הסיום.

ולכן צריכה להיות הבנה בינינו ובין הילדים יחד, ולכן יש קרבה בינינו ובין הילדים, ולכן הם יכולים להתקשר אלינו ולהיות יחד איתנו, ולהרגיש שאנחנו יחד איתם נמצאים בהרפתקה אחת. ולכן החינוך הזה שאנחנו מחנכים את עצמנו וחינוך הילדים יכול ללכת יחד. כי סך הכל אנחנו נמצאים בכיתה יותר גבוהה מהם, אבל בטבעיות הם נמצאים יותר מאיתנו. יש מה ללמוד גם מהילדים. עוד נדבר על כך פעם, איך אנחנו יכולים ממש להוציא מהם עוד תועלת לעצמנו כזאת, איך ללמוד בצורה טבעית להתייחס להתפתחות.

כלומר, צריך להידמות לילדים, לא להתבייש. וכך בכל זאת זה גם נראה. צריכים הרבה כוחות ומשחק כדי להיראות סולידי, יפה, לא צוחק, ללא בדיחות, להיות כאילו מלא ש"ס ופוסקים, משהו כזה בעל חשיבות עצמית. כי אין את זה. ההפך, זה הכל כאילו נעלם.

* * * * *

שיעור בוקר  01.12.2016
הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

 שיעור בנושא: משחק - 1

 נושא המשחק זה נושא כנראה הכי חשוב. מתחיל מזה שהקב"ה משחק עם לוויתן. אני לא יודע מה זה לשחק, שהקב"ה משחק עם לוויתן. זאת אומרת, הפעולה שנקראת "משחק", מי יודע מה זה? אבל הבורא כך עושה עם כל הבריאה.

ליוויתן זה הרצון לקבל שהוא ברא יש מאין, והוא משחק עמו. זאת אומרת עושה איזו פעולה ועל ידי זה הוא מכין את הרצון לקבל שלו, שברא, לתפקידו הנעלה עד שיגיע למטרת הבריאה. יכול להיות שכל פעולות הבורא, חוץ מהבריאה שזה יש מאין שהוא ברא את הרצון לקבל, כל יתר הפעולות על הרצון לקבל, על חומר הבריאה, נקראות "משחק".

בשבילי זו ודאי שאלה גדולה, מה זה, למה זה כך נקרא? האם יש קשר בין מה שאני מבין מהחיים שלי מה זה משחק, לעומת הפעולה הזאת שהבורא עושה? כנראה שהמשחק, עד כמה שאפשר להבין, זו פעולה שנעשית על התחתון מהעליון, הקב"ה משחק עם ליוויתן, עם אותו רצון שברא, כדי להביא את התחתון הזה ממצב א' למצב ב'. הפעולה שמעבירה אותו מא' לב' נקראת "משחק".

אנחנו רואים שגם אנחנו נמצאים במשחק. כשאנחנו נולדים, גדלים, הטבע דורש מאיתנו, זאת אומרת אותו הבורא, דורש מאיתנו התקדמות. הוא מעורר בנו רצון לשחק. ואנחנו רואים שהילדים משחקים. ילד יכול לשבת בתוך העריסה שלו עם חום שלושים ושמונה, תשע, ארבעים אפילו, ומשחק. הדחף לשחק הוא מאד מאד גדול. לא רק בני אדם. רואים את זה גם אצל חיות. הבוטניקאים, זואולוגים, ביולוגים אומרים שאותו דבר אפילו בתאים, בצמחים. בכל מקום נמצא העניין של משחק.

מה זה משחק, אם כך? להידמות למצב יותר עליון במה שאפשר. לחפש את המצב היותר עליון ולהשתדל להגיע אליו. זה מצד התחתון. ומצד העליון זה כל הזמן לעורר, לגרות את התחתון שיגיע למצבים יותר גדולים, ולתת לו כאלה תרגילים ומשחקים שבזה הוא יתקדם בצורה בטוחה, נוחה, קצרה, מהירה למצב הרצוי.

ודאי שאם אנחנו צריכים להמשיך את משחק הבורא עם ליוויתן, אז אנחנו צריכים לדעת מהו המצב שלנו, מהו המצב הבא, ועל ידי איזה פעולות אנחנו יכולים לעבור ממצב א' למצב ב'. וזה מה שמשתדלים לעשות. ההשתדלות הזאת של המשחק, אנחנו פורטים אותה להרבה מאד פעולות, צורות, משחקים וכן הלאה. גם כשאנחנו הולכים ללמד, גם כשאנחנו בעצמנו לומדים, גם כשאנחנו מתאספים לעיגולים, לעשיריות שלנו, להיות דומים לעליון, להכניע את עצמנו, לגלות את עצמנו, לשחק כלפי החברה וכולי.

זאת אומרת כל הפעולות שלנו, כולל הלימוד הזה, שהוא דבר מאד רציני כאילו, אבל זה גם לא יותר ממשחק. אנחנו בזה מעוררים את המאור המחזיר למוטב, שהוא יפעל עלינו. ולא יודעים בדיוק מה הקשר בין סיבה לבין מסובב, בין תחילה לבין סיום. זה בדיוק דומה למשחק. יש שם אלמנט כזה, נתון כזה, שלא רואים בדיוק את הקשר בין ההתחלה לבין הסוף. אלא עושים פעולה שכבר פועלת דרך דרגה יותר עליונה, דרך עולם היותר עליון, דרך העליון בכלל. ואז היא חוזרת אלי כבר בשיתוף עם העליון.

כך אנחנו רואים משחק. יש הרבה אופנים בזה, הרבה דברים בזה. האמת שכל האנושות משחקת. אפילו דברים הכי רציניים שאנחנו עושים, במסחר, בתעשייה, בלימוד, בהתקדמות, במלחמות, בכל מה שיש, זה הכול משחק ולא יותר. יש כאלה פתגמים, מה החיים שלנו? משחק. הכול תיאטרון, הכול משחק.

אבל במשחקים האלו יש לנו רק להבדיל בין משחקים של כולם לבין המשחקים שלנו. המשחק שלנו הוא קודם כל לפי המלצת מקובלים. זה לא שמשרד החינוך מביא לנו איזה המלצות, אלא המקובלים שנמצאים בהשגת העולם העליון, נמצאים שם, הם אומרים לנו במה לשחק כדי להגיע גם לאותה הדרגה.

וגם המשחק שלנו שאנחנו עושים, אנחנו עושים אותו לא בהיסח דעת כמו כל האנושות, אלא אנחנו יודעים שאנחנו משחקים. זה פשוט. אני עושה פעולות על עצמי, ועם החברים, ועם העולם, אני יודע שאני נמצא באפסיות הכוחות וההבנה, אבל אני עושה את זה מפני שאני בזה רוצה להתאים את עצמי ואת הסביבה שלי, ואת העולם כולו להטבע הכולל, לבורא.

ובעבודה הזאת ודאי שאני גם לא מבין איך זה פועל ומה בדיוק לעשות, אלא משתדלים אנחנו לשמוע מה המקובלים אומרים. ומתוך החיים שלנו גם רואים איזה הכוונות. מגיעים אלינו כל מיני כוחות, פעולות, דחפים, הברקות. מתוך היעלם והסתר מתעוררות בנו כאלו הבחנות חדשות, ואנחנו מתקדמים על ידן. גם בזה רואים שיש אלמנט המשחק. זאת אומרת שלא ידוע, ומאיפה זה בא, ופתאום מתגלה. כל החיים שלנו, כל הגילוי שאנחנו מצפים מאד, כולל המשיח, מגיע הכול מתוך הסתר לגילוי.

זאת אומרת המשחק, אפשר להגיד שזה שם כללי של כל הבריאה שעוברת מצבים רבים. וכנראה שבכלל מעבר ממצב למצב הוא משחק, מפני שאנחנו אף פעם לא יודעים את העתיד. אם רוצים להשתתף בו, במשחק הזה, שבין כה וכה עובר עלינו בצורת בעתו, אז אנחנו יכולים לעבור לאחישנה. אנחנו בעצמנו מזרזים, ואיכשהו משתתפים באותו משחק. וכל פעם לומדים יותר ויותר ויותר איך לשחק. וכל פעם שאנחנו רוצים להידמות לבורא, זה עניין המשחק.

אנחנו מתלבשים בלבושים חדשים. אנחנו בונים חברה כאילו יותר קרובה לכוח העליון, לתכונות שלו. אנחנו משחקים. אנחנו כאילו בונים מהחומר שלנו צורה חדשה, משחק כזה. זאת אומרת יש לנו משחק בהרבה מאד צורות, בזה שאנחנו בונים משהו, כמו מחול, חומר גלם את הצורה שלנו. כמו שאנחנו משחקים לפני אחרים בתיאטרון, שרוקדים שם על הבימה או מה שעושים, וכולי. זאת אומרת כל החיים הם משחק.

 גם כשאנחנו נולדים וגדלים, ואפילו מתחתנים, אנחנו רואים שזה הכול בצורה לא כל כך אמיתית, שאנחנו לא יודעים מה, אנחנו לומדים מאחרים ועושים אותו דבר וכולי. זאת אומרת קורה כך.

ברוחניות, כשאנחנו מתחילים באמת להתקדם, שם יש לנו כל פעם הבנה, הכרה בזה שמשחק זה באמת דבר רציני ונכון. אנחנו מכירים את היסודות שלו. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים ללכת בעיניים עצומות, באמונה למעלה מהדעת, שם המשחק מקבל צביון רציני. וההסתרה גוברת מצידנו, ומתגלה מצד הבורא ואנחנו מתנגדים כביכול לגילוי, לצאת מהמשחק אנחנו מתנגדים, ונשארים בו באמונה למעלה מהדעת.

יש בזה עוד הרבה דברים. הנושא כולל את כל הבריאה חוץ מהבורא, השחקן היחיד. אני לא דיברתי עד כמה כל אחד ואחד חייב לדעת בכמה הוא צריך לשחק כלפי החברים, כלפי העשירייה, כלפי כל העולם. וזאת כל העבודה שלנו. ולא להתבייש שאנחנו לא יודעים בדיוק מה אנחנו עושים, ואנחנו רציניים או לא רציניים. כאילו מתביישים ממה שאנחנו עושים, או מה שכן, "ויגבה לבו בדרכי ה'". ישנם הרבה מצבים, את כולם נעבור ונרכז את כולם להמטרה.

קריין: קטע ראשון מכתבי המקובלים בנושא "משחק".

קטע ראשון לקוח מתוך דברי בעל הסולם במאמר "שמעתי" ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה".

"אין בכוחו של אדם לעשות משהו, אם לא יקבל תמורה זה משהו עבור המעשה. היינו, שהוא צריך להנות. וכל הנאה, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו נפרד מחיי החיים מסיבת הפירוד. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא. היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה. לכן אי אפשר להיות השפעה נקיה, בלי תערובות של קבלה מצד כוחות עצמו. לכן, בכדי שיהיה להאדם כחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהא באדם הכח להגיע להשתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע ולא לקבל כלום, דאינו חס ושלום בעל חסרון. כלומר, שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון. היינו, שאם אין לו חס ושלום למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון. אלא שאנו צריכים להבין זה כמו שחוק. כלומר, שאין זה שהוא רצה להשפיע הוא דבר הצריך לו, אלא הכל כמו משחק. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, בענין מטרוניתא [גבירה] שאלה, מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם. התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". (עבודה זרה דף ג.). שענין לויתן הוא בחינת דביקות וחיבור (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו, שהתכלית הוא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק ולא ענין של רצון וצורך. וההבדל הוא בין שחוק לרצון, הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון. מה שאין כן בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר, לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים: "מה שלא השגתי מה שחשבתי, אין דבר". שזהו לא כל כך חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לו להדבר, היה רק בשחוק ולא רצינות."

(בעל הסולם, שמעתי טז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה)

אני אפילו לא יודע מאיזה מקום להתחיל, עד כדי כך זה רחב. למשל סולם המדרגות, עד כמה שאנחנו מתקדמים בסולם המדרגות, מה עושה הבורא? הוא כאילו רוצה להגיד לנו כל פעם, זה לא חשוב בשבילי. עוד יותר לא חשוב בשבילי מה שתעשה, אתה רוצה להשפיע תשפיע, לא לא, לי לא חשוב. יותר ויותר ויותר הוא כך מגלה את עצמו. ואנחנו אפילו על גרם של חשיבות של ההשפעה רוצים להילחם כדי להשפיע לו, אפילו אם כמעט ולא חשוב לו. זאת אומרת, שאנחנו יותר מחשיבים אותו ואת הדבר הקטן ביותר שיכולים להשפיע לו.

זאת אומרת, המשחק בסולם המדרגות הוא כל הזמן מעלה אותנו לדרגה אחרת של חשיבות המשָחֵק, עם מי אני משחק. זה דומה לאמא שמשחקת עם התינוק, וודאי שזאת שטות, מה שהיא עושה כלפי התינוק, אבל כמה היא נהנית מפני שהוא גדול בעיניה, אז גם כל הפעולות האלה השטותיות שהיא עושה, הן חשובות לה.

לכן הבורא כל פעם נותן לנו כביכול חוסר חשיבות בהשתוות הצורה, ואנחנו דווקא עומדים על זה ורוצים להיות בזה יותר ויותר. זאת אומרת, כאן המשחק הוא כאיזה פלירט, אני לא רוצה, אני לא צריך, זה לא חשוב לי. ואנחנו כן רוצים, זה כן חשוב לנו, אפילו איזה מגע קטן עם הכוח העליון.

עשיריית טורונטו, בבקשה.

שאלה: יש לנו שאלה ממוסקבה, מאיפה אנחנו כתלמידים לוקחים דוגמה של משחק במצב העליון?

העליון הוא נסתר, הוא האלמנט העיקרי מהמשחק. הוא כל הזמן מתחבא, מי עומד אחר כותלנו^[1]. וכל הזמן מתגלה בכל מיני צורות לא ברורות ולא גלויות, אלא ברמזים, פעם כאן פעם שם. אומרים לנו מקובלים, כל העולם זה גילוי של אותו כוח עליון שהוא בעצמו נסתר, אבל כל העולם זה העלמה שלו. ואז ניתן לך דרך כל העולם, במהלך שלך, זאת אומרת, שלי כמשחֵק, לגלות אותו, להתקדם אליו. איך? על ידי זה שאתה אומר, לא, "אין עוד מלבדו", אתה לא תרמה אותי, זה אתה שמסתתר שם, "א‑ל מסתתר". ואחרי כל מיני פעולות, אחרי כל מיני דברים, ואתה טוב ומיטיב, זה לא נכון שאתה עושה לי ככה, כאילו רע לי וכן הלאה, אלא אני חייב לחפש בזה דווקא את הטוב שבזה, והטוב שבזה שאתה על ידי הרע מראה לי שאני לא צריך ככה ללכת, אלא אני צריך לעשות פעולה אחרת וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו כל הזמן בפני החיים שלנו כבמשחק עם הבורא, וכל העולם הזה הוא העלמה שלו ודרך ההעלמה הזאת אני משחק כדי לגלות אותו. זה בעצם בקיצור ולעניין. אנחנו לא רואים את זה מכל כתבי מקובלים.

שאלה: הבורא משחק, זה מה ששמענו בקטע.

משחק זה נקרא שהוא רוצה לקדם, לגדל אותנו. לא שיש לו עניין להיות בהסתרה כל הזמן, אלא במידה שאנחנו גדלים, אנחנו מגלים אותו, וכך אנחנו מתקדמים. ואז אנחנו מגלים הסתר עוד יותר גדול ושוב גדלים. זאת אומרת, ההסתרה שלו היא באה לנו כאלמנט מהמשחק. משחק לא יכול להיות בלי הסתרה, משחק זה תמיד כשאתה לא יודע.

ובזה שאתה לא יודע, אתה מנחש, אתה עושה כל מיני פעולות, אתה חייב לפתח את עצמך כדי להביא את עצמך לשכל, לרגש, לפעולה של המשָחֵק איתך. אם הבורא משחק איתך מהמדרגה היותר עליונה, אתה חייב במשהו להשוות את עצמך עם המדרגה הזאת. אז אתה מגיע לעיבור בתוך אותה מדרגה, ליניקה, למוחין. כך אנחנו גדלים, זה החיים שלנו.

וגם החילונים מה שנקרא, אלו שלא שייכים להתכללות עם החברים בלהידמות לבורא, הם גם משחקים, אין ברירה. אבל אצלם זה משחק אחר, מתוך הרצון לקבל, איך להידמות למוצלחים, כביכול מוצלחים, כאילו, לפי הערכים שלהם וכולי. אבל זה בכל זאת משחק, רק המשחק שלהם מביא אותם לייאוש, לאכזבה, לפשיטה.

תלמיד: וכשאנחנו משחקים מול החברים, באיזה שלב זה נהיה אמיתי?

לא, במה שאתה משיג, מרוויח את הצעד מצידך להידמות לעליון, השגת, זה נקרא שאתה פענחת אותו. אתה גילית, "זה ככה". על ידי מה? על ידי זה שאתה מתבטל אליו, מקבל ממנו את הצורה על ידי זה שאתה פושט את צורתך, את הרצון לקבל על מנת לקבל. על הרצון לקבל אתה מלביש את "השמלה הבאה" שזה כוונה על מנת להשפיע, ובזה אתה כבר דומה לו בעיבור, ביניקה, במוחין במשהו. זאת אומרת, כל המשחק ביניכם, הוא שאתה מדמה את עצמך אליו, להגיע לדרגות של דבקות מקטן עד הסוף.

שאלה: כשדיברת על הפלירט הזה עם הבורא, פתאום נזכרתי בילדות. כשהילדים מתרגזים ולא רוצים לשחק יותר, הם אומרים משפט כזה, "שוברים את הכלים", שזה גם מדהים מאיפה בא המשפט הזה, ויש מצב כזה מול הבורא גם כן, שלא רוצה לשחק יותר, לא רוצה, כאילו הגבולות של המשחק נפרצים. אתה יכול להסביר את זה?

עוברים למשחק אחר, בדרגת הבנה אחרת, בגישה ותפיסה אחרת, אבל בכל זאת משחק. אין לנו יותר ממשחק, כל רגע ורגע בחיים אנחנו משחקים. אנחנו אולי לא מודעים לזה, אבל אנחנו באמת משחקים. אפילו כשאני לבד ואין לי לא בורא ולא הסביבה ולא משפחה ולא חברים ולא כלום, אני בכל זאת במשהו משחק. אני מדמיין או מעורר בתוכי כל מיני צורות, דמויות, מצבים ונמצא בהם. איך אני שוכב, איך אני יושב, איך אני מדבר, זה הכול משחק, את הכול אני לוקח ממשהו שקלטתי ומבצע. תמיד, אפילו אני לא יודע מה, אם עכשיו רוצים לתלות אותי, חס ושלום, גם כן אני ברגעים האלה משחק. אי אפשר לצאת מהמשחק, אי אפשר. רק במידת הדבקות לבורא, במידה הזאת המשחק הופך להיות למציאות.

תלמיד: אבל יש קטגוריות למשחק. זאת אומרת, המשחק הזה שפועל בכל המציאות, יכול להיות משחק שמעורב בו רגש חד פנימי,  למשל כעס.

גם כאן אתה משחק, רק אתה לא מודע ברגעים כאלו לזה. רגע אחרי זה אתה יכול לצחוק ואתה רואה עד כמה זה כך.

שאלה: במשחק שאנחנו משחקים בעשירייה עם החברים שלנו, האם יש הבדל לחברים בעשירייה, אם אני משחק מהלב בצורה רגשית, או שאני משחק מהשכל, מהאינטלקט שלי?

צריכים גם את זה וגם את זה. צריכים להשתדל להיות במה שנקרא, ש"פיו וליבו שווים". שאני מתחיל אולי מרגש, ככה זה המצב שלי, ומצרף לזה שכל. למה, בשביל מה, כדאי או לא, עושה ביקורת, בירור, אבל בצורה שאני לא מוריד את הרגש, ומצרף לזה את השכל. ויכול להיות שאחרת, שאני מפעיל את השכל, אין לי שום רגשות, אבל אני יודע שאני חייב להיות בעשירייה וחייב לעורר אותם ואין לי כלום, ואז אני משחק.

אנחנו צריכים ללמוד. יש לנו מלא שחקנים כאלה, שילמדו אותנו איך לשחק. אני אומר ברצינות, איך לשחק. פעם שני חברים שחקנים שלנו דיברו איתנו על משחק. רציתי, אבל זה היה מוקדם מידי.   

אבל מה ההבדל? ביקורת, סך הכול ביקורת, באיזה צורת ביקורת אני נמצא בזמן שאני מבצע פעולות, אם אני יודע לשמח חברים, ברצינות יותר או פחות, בשמחה, מתוך הלב או לא מתוך הלב. ואם אני לא מתוך הלב, זה יכול להיות שאני מבצע עוד יותר בצורה מועילה ומעשית. זאת אומרת, כאן צריכים ללמוד מה לעשות. אבל תמיד להשתדל לצרף מוחא וליבא יחד במשחק. ובכל זאת לראות שכל זה משחק שאדם משחק בעצמו על עצמו, ועם האחרים על פני כולם, ועם הבורא עד שמגיע לדבקות באיזו מידה, שם כבר נעלם המשחק, נעלם מעצמו, כי אתה מגיע באמת למקומך הטבעי האמיתי. אין לך שם דואליות, פיצול פנימי, אין שם מוחא וליבא, אין שם כוונה ומעשה, זה הופך להיות לאחד. ולכן עניין המשחק נעלם, נעשית מציאות אמיתית.

שאלה: אם יש חיסרון אז אין משחק, האם עלינו לשאוף להשיג חיסרון או רק להיות במשחק?

שאלה מורכבת. רצוי שאני בכל חיסרון וחיסרון שמתעורר בי אראה את עצמי במשחק. עד כמה שהחיסרון הוא יהיה הגדול ביותר, חס ושלום איזו צרה, כי מה יכול להשפיע עלינו, או נניח איזו שמחה גדולה, אני צריך לשחק בחזרה.

מאיפה מגיע אלי החיסרון הזה, לא חשוב חיסרון או ההשפעה הגדולה הזאת החיובית או השלילית, מאיפה היא מגיעה אלי, מה היא דורשת ממני? לעלות מעליה, מעצמה, באמונה למעלה מהדעת, ולשחק עמה כדי להדבק לנותן לי את ההשפעה החיובית או השלילית. ואז אני באמת לוקח את המשחק הזה בידי, וכל פעולה שעוברת עלי, התפעלות שאני מרגיש, אני עולה למעלה מההתפעלות ומשחק בחזרה למי שמביא לי את ההתפעלות, לבורא, הוא בעצם השותף שלי.

לכן בכל מצב ומצב אנחנו קודם כל צריכים להגיע לאין עוד מלבדו. ואחר כך כבר לראות איך אנחנו פועלים כדי להגיע לדבקות בו, שזו המטרה של כל השפעתו עלינו.

קריין: קטע מספר 2. מתוך רב"ש ג' "טעם בדברים קטנים וגשמיים"

"ניתן לנו טעם בדברים קטנים וגשמיים, בכדי שכשנתבגר נדע איך לשמור על דברים רוחניים וחשובים. אנו רואים ילד קטן משחק במשחקים שהוריו קנו עבורו. וכל עוד שהוא מוצא טעם, הוא משחק בו. ואחר כך הילד זורק או ששובר אותו בכוונה תחילה. וכשאביו צועק עליו, "הלא אני הוצאתי הרבה כסף על הצעצועים האלו, ומדוע אתה שובר, או זורק, או מאבד בכוונה או שלא בכוונה". והילד לא מבין אפילו מה שאביו מדבר. וכשמתבגר מעט, אזי הוא מתחיל להבין, אך על כל פנים עדיין לא יכול לשלוט בעצמו לשמור על דברים שלא זקוק להם, אלא הוא מוכרח לשבור אותם, כי כבר הורגל מקטנותו, שכל דבר שאינו נצרך לשעה, מוכרחים לקלקל. ואחר כך, כשמתבגר יותר, כבר יש לו לכח השליטה להחזיק דברים בביתו, אפילו שאין מוצא עכשיו טעם בהם. עד שבא לידי הבנה, שאפילו בזמן שכבר לא מוצא ענין בהדברים האלה, גם כן לא צריכים לקלקל, אלא שדברים האלו ישמשו לילדים קטנים. היינו שהדברים האלו ישתמשו לאנשים הפחותים ממנו בדעה. ולולא התרגילים האלו, אזי אפילו האדם המבוגר היה נוהג כן. למשל, בזמן שאינו מוצא טעם בהבגד שיש לו, אזי היה קורע את מעילו. אבל מהנסיון הוא כבר יודע, שאפשר שהמעיל הזה ישמש לאדם הפחות ממנו במעלה, היינו בעשירות, אזי הוא מוכר לעני או שנותן מתנה לעני, ובודאי לא מקלקל אותו. ומזה אנו באים, שהאדם, בכדי שיוכל לשמור על רוחניות ופנימיות המלובשת בהתורה, מוכרח לעבור את התרגילים הנ"ל על דברים גשמיים, וכשיסיים אותם, אזי יכולין לתת לו גם כן רוחניות. והרמז לזה, "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וחז"ל אומרים "איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו"."

(רב"ש ג', טעם בדברים קטנים וגשמיים)

זאת אומרת, עד כמה שאנחנו מתקדמים במשחק ונעשים יותר ויותר חכמים, אנחנו בהתאם לזה מבינים שכל המשחק הזה הוא משחק חכם מאוד, הוא מגיע מהחכם. הבורא נקרא "חכם". וכל זה כדי שאנחנו נאסוף את כל ההתרשמויות, כל האמצעים מכל המשחק הזה, מתחילתו ועד סופו, ושאנחנו נצרף לזה עוד ועוד שחקנים, מכל האנושות, ויחד כולנו, בצורה כזאת, נשחק מול הבורא. אז נוכל לגלות את החכמה שלו במשחק, את הגישה הטובה שלו כלפינו.

זה בעצם כמו שאנחנו עושים עם ילדים קטנים. כשאני משחק עם ילדים קטנים נניח ב"דמקה", ב"שחמט", במשהו, אני לא משחק בכל כוחי, ולא מתגאה בזה שאני יותר חכם מהילד שלי. ההיפך, אני עושה מעצמי כביכול שאני לא יודע, ונותן לו את האפשרות להרוויח, להצליח, לשחק כך שכביכול הוא הגדול, לתת לו לשמוח בהצלחה וכן הלאה. כך הבורא איתנו, "לא לנצח יריב".

כל הדברים שהוא מגלה, הוא מגלה רק מאהבה חלוטה, ומזה שסובל יותר מאיתנו שצריך להעביר דרכנו הבחנות בלתי נעימות. אבל באמת כל ההבחנות הקטנות והגדולות, הגשמיות והרוחניות הן כולן נשארות, ואנחנו מגיעים לסיכום של ההתפתחות שלנו בהחלט עם כולם.

צריכים לכבד גם אותם השלבים שאנחנו בהם כביכול לא מנצחים. בסופו של דבר ודאי שהבורא הוא המנצח, כמו שכתוב, הוא המברר הוא המנצח. אבל אנחנו צריכים ללמוד. כל עוד לא נלמד את כל הפעולות  ולא נהיה חכמים גדולים כמוהו, המשחק לא יגמר.

אבל, אנחנו צריכים מלכתחילה להשתדל להיות בשמחה תמידית, מפני שאנחנו משחקים, ומשחקים עמו. אמנם המשחק הזה נראה לנו מאוד מפחיד, אבל הכול תלוי רק במידת הדבקות. אם מגיע לאדם פחד, יראה, חרדה, זה הכול מגיע מתוך ההתעוררות שצריך לתת לאין עוד מלבדו, ואז רואה שכול זה ממש כמשחק. חוסר ביטחון, ספקות, אנחנו כל הזמן נמצאים בהם בגלל שהבורא בצורה כזאת רוצה לעורר אותנו לדבקות.

שאלה: מה התפקיד של העשירייה במשחק?

תפקיד העשירייה במשחק שאני לא רק משחק כלפי החברים שלי בעשירייה, אלא יחד אתם אני משחק כגוף אחד שכולו כולו כמו אדם שמשחק כלפי הבורא. אני כלפי הבורא לא יכול לשחק, אלא רק כשאנחנו יחד כולנו עשירייה. אם אנחנו עדיין לא כעשירייה ביחד, הוא משחק אתנו כדי לקרב אותנו להיות עשירייה. הוא עדיין לא מתייחס אלינו כשחקן שנמצא מולו, הוא עדיין מגדל את השחקן הזה, הוא מכין אותו למשחק. עדיין אנחנו לא במשחק, זה נקרא שעדיין אנחנו לא נמצאים, לא נכנסנו לסולם המדרגות. לכן עלינו, כמה שיותר מהר, לקבל צורה מינימאלית של הבורא, על ידי המאור המחזיר למוטב ודאי, על ידי מה שאנחנו מקבלים ממנו, כל ההתעוררות, ובצורה כזאת כשאנחנו נבין את זה, אז נוכל לשחק לפניו.

אבל שוב, "לשחק לפניו", זה נקרא להיות בעשירייה כל פעם באיחוד מתקדם, מצטמצם, "מצטמצם" הכוונה יותר צמוד, יותר סמיך, על פני הפרעות יותר גדולות. וכך כשאנחנו נתקדם, כך המשחק מתקדם ונגלה את הבורא בצורה יותר רצינית. זה כמו שאנחנו עוברים משלב לשלב במשחק בינינו, ביחסים בינינו. הוא יותר נסתר, ואנחנו משחקים לפניו, זה בדרגות להשפיע על מנת להשפיע, אחר כך בלקבל על מנת להשפיע שזה בצביון אחר. אנחנו צריכים לשחק בהסתרה, אבל כל המשחק שלנו כלפי הבורא, זה שהוא מתגלה ואנחנו מסתירים, הוא מתגלה ואנחנו מסתירים אותו.

שאלה: מדברים על הסתרה, איך אנחנו יכולים להיות בחיסרון ובו זמנית לא צריכים להיות תלויים בתוצאות המשחק?

אנחנו מאוד רוצים את תוצאת המשחק, אבל צריכים לדעת מהי התוצאה, כי זה בעצם כל המשחק, כי ברגע שאני מגלה את התוצאה, מזהה אותה, אני כבר נמצא בה. לכן המשחק ניתן וההסתרה ניתנת, שהיא עיקר המשחק, בכל משחק, אפילו במשחק גשמי, אלמנט ההסתרה הוא העיקר, אז ההסתרה ניתנת כדי שאני אחפש מכל מיני האפשרויות שהרצון לקבל מבלבל אותי ונותן לי צורות אחרות, אולי הפוכות מהבורא, בזה אני גם צריך להבחין כי זה "עזר כנגדו", אבל אני צריך תמיד למצוא באיזו צורה אני מדמה עצמי, לעת עתה, למי שמשחק איתי.

אני תמיד נמצא בנטייה לדבקות, להשתוות הצורה, זו בעצם כל פעולה שיש לנו מתחילת הדרך עד סוף הדרך. דבקות, תמיד אנחנו משיגים איזו מידה של דבקות, רק עדיין זה לא נקרא דבקות, אבל כבר אחור באחור יש. כמו שבעל הסולם כותב לנו ב"אחור וקדם צרתני", לא ברצון טוב של הלובש והמלביש, אבל, חס ושלום, אל תחשוב שאתה לא נמצא בקדושה, אלא זה כך עדיין הסתרה ועדיין משחק.

שאלה: מה הופך אדם לשחקן טוב?

קבוצה. הקבוצה היא מלמדת את האדם איך להיות שחקן טוב. בלי הקבוצה אין לו מאיפה לקבל דמויות נכונות. הבורא הוא הבמאי והקבוצה היא הבמאי שלי.

שאלה: מהו הכוח המיוחד שיש במשחק ובמה הוא תורם לנו?

הכוח המיוחד שיש במשחק, זה שהבורא מגלה במשחק את חוסר ההשתוות בינינו, ובינינו לבינו, וגם איך להגיע להשתוות. בסופו של דבר כמו שהשחקנים הנכונים, הטובים רוצים לקיים במאה אחוז את רצון הבמאי, כך אנחנו כל הזמן צריכים להתקדם לרצון ה', בכל מצב, בכל מדרגה, עד שגומרים את כל התהליך הזה, ממש כך. ואז, עם אותו לווייתן שהוא שיחק, אנחנו נשב ונאכל אותו. זה נקרא שנשתמש בכל הרצון הזה על מנת להשפיע.

קריין: קטע מספר 3. מתוך רב"ש ב', אגרת י"ב.

"טרם שיכולים לקבל חיות התורה אנחנו מוכרחים לקבל חיות מדברים גשמיים, מטעם שבלי חיות אי אפשר לחיות. לכן הכין לנו ה' יתברך שנקבל חיות מגשמיות. פירושו של הדבר: כי חיות נקרא אור ותענוג, ותענוג זה רוחניות, וזה כלל: כי אין אור בלי כלי, היינו תענוג בלי התלבשות אינו במציאות. לכן, כל ההפרש הוא לא בהתענוג הנקרא אור, אלא בהתלבשות, היינו בכלי, כי יש התלבשות של שקר ויש התלבשות של אמת. וזה דומה לילדה קטנה בת חמש שנים שמשחקת עם בובה, שהילדה הזו משחקת עם הבובה כאילו שהבובה היא ילד ממש בעל הרגש, ואע"פ שהבובה אינה משיבה היא מדברת אליה. ובאותו זמן, אם יש בבית ילד קטן בן חצי שנה והוא בוכה, ואומרים לילדה בת החמש: לכי ותשחקי עם הילד האמיתי וגם לנו תהיה תועלת שהילד לא יבכה. ובשום אופן היא לא תסכים. זאת אומרת שאינה מסוגלת לקבל תענוג מהתלבשות אמיתית אלא מהתלבשות של שקר. אבל התענוג, אנחנו רואים שהילדה מרגישה תענוג אמיתי. מה שאם כן כשהילדה נתבגרה ונעשית בת שמונה-עשרה שנה, כבר מוכרחת לקבל תענוג מהתלבשות של אמת. כמו כן, טרם שאנחנו מתבגרים אנחנו מקבלים תענוג דוקא משלא לשמה, הנבחן להתלבשות של שקר, וזה נקרא צל, הסתרה, שאז יש מקום עבודה, והחיות מקבלים מדברים של שקרים. ואחר כך כשזוכין אזי מקבלים בחינת אור האמונה."

("רב"ש ב', אגרת י"ב)

ודאי שכמה שאנחנו גדלים בצורה פיזית בעולם הזה, אנחנו גם מחליפים כל פעם את הלבושים, כל פעם נכנסים למשחקים יותר ויותר של הגדולים, של החשובים, של החכמים. אבל כל פעם זה בכל זאת משחק. רואים את זה באנשים, איך שמחשבת הבריאה מחייבת אותם לעשות כל מיני פעולות, עד ללכת למות, לא חשוב איך, כולם משחקים, כולם משחקים ללא מודע, או כן במודע. זה העולם.

שאלה: איך הקשר של המשחק עם חטא אדם הקדמון?

מתוך חטא עץ הדעת התחיל כל המשחק עם אותו אדם. לפני זה לא היה עם מי לשחק. בגלל שהתחלק, התרסק להרבה חלקים נפרדים, ואפילו שנואים זה על זה, רחוקים ודוחים זה את זה, אז אפשר לשחק בין כוח הדחיה שביניהם, לבין כוח הבורא שרוצה לחבר ביניהם. יש לך שני כוחות מנוגדים.

לפני זה לא היו כוחות מנוגדים, הוא היה מלאך, היה מהול, היה הולך בגן עדן ושר "הנה מה טוב ומה נעים", לא, לא היו עוד אחים, לא היה כלום. היה רק כוח אחד שולט. כששולט רק כוח אחד אין אפשרות לשחק. צריכים להיות שני כוחות מנוגדים, הפוכים, ומשהו שמקשר ביניהם, זה העניין של משחק. יש לך מינוס ופלוס, והמקשר ביניהם זה אותו הבורא שהוא המקור של שניהם, הוא בעצמו המקור החיובי וברא את המקור השלילי, אז יש מקום למשחק.

מחטא עץ הדעת, לא מיד, עד שזה התפתח, כמו שהעולם הזה, היקום הזה שהתחיל להתפתח מהמפץ וכן הלאה, אז יש מקום למשחק. עד שהתייצבו כל הדברים, והתחילו חיים על פני כדור הארץ, כמו שבעל הסולם מספר.

שאלה: אם זה אכן משחק, אז למה שיהיו לנו מכשולים לעבור, או אולי המשחק יהיה משחק רק כי אנחנו יכולים לשכוח שהוא משחק או לזכור שזה משחק?

זה לא חשוב שזה משחק. כשאני הולך לאיזו תחרות, אני לפני זה נמצא בחרדה, ואני עולה לתחרות הזאת, נניח בריצה, בשחייה, או בשחמט, לא חשוב במה, עכשיו הייתה תחרות שחמט באמריקה, מרגישים עד כמה כולם היו [במתח], או לבחירות נניח, ולעוד כל מיני דברים, אז איפה שלא ידועה מה התוצאה אבל היא חשובה לי, אני נמצא במתח. בטח. גם כל החיים שלי הם במתח, כי אני כל רגע ורגע נמצא לקראת הרגע הבא שאני רוצה שמשהו יתממש בו. לכן לא יכול להיות בלי מתח.

עכשיו השאלה היא, איך אני משחק נכון, איך אני מגלה את עצמי בצורה כמה שיותר למעלה מהמצב שאני נמצא בו. אני רוצה להיות יחד עם המשחק מהצד השני, שאני לא אדמה את עצמי שאני מנוהל לגמרי, לא. אני יודע שהוא מנהל אותי, אני יודע שהוא רוצה ממני פעולות מסוימות, אני יודע איך אני צריך בחזרה לענות לו בצורה נכונה. אני מחפש אמצעים איך להגיע למצב הנכון הזה, להשתוות הצורה, דרך העשירייה, הקבוצה, השתדלות בכל מיני דברים, ואז אני באמת עושה את הצעד הנכון. ולא שאני נמצא בחרדה ולא יודע מה קורה. כאן אנחנו צריכים להשתדל על ידי הסביבה הנכונה לייצב את עצמנו כך שנהיה מותאמים, שווים למשחק אתנו.

קריין: קטע רביעי לקוח מתוך "מבוא לספר הזוהר" של בעל הסולם, אות ל"ג.

"לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים? אכן, יש בזה סוד נמרץ מאד ומאד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.

בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו. כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו."

(בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות ל"ג)

זה שאנחנו מתחילים לגלות דברים ההפוכים מהבורא כשהוא משחק איתנו, שזו כל המציאות הזאת של ההסתרה, זה כדי שאנחנו מתוך ההבדל בין ההסתרה, בין צורות ההסתרה שלו וצורות הגילוי שלו, אנחנו נשיג אותו. אנחנו לא יכולים להשיג אותו בעצמו, אין לו דמות, אין לו שום צורה שבה אנחנו יכולים להיאחז, שהנברא יכול לתפוס, לקלוט, להדפיס אותו בתוך משהו.

אלא דווקא על ידי שתי הצורות האלו שהן מתגלות בנו כצורה הפוכה מהבורא וצורה שהיא כביכול הבורא, אני אומר כביכול הבורא, כי זה "בוא וראה", לפי התכונות שלנו בלבד, דווקא בין שתי הצורות האלו אנחנו מגלים מה שהוא נתן לנו לגלות. את צורתו האמיתית אני לא יודע בכלל ולא אדע אף פעם, כך כתוב. אני אף פעם לא אדע מה זה, כי לחתום על זה אי אפשר. אבל מה שניתן לנו לגלות, זה הפער בין שתי צורות, צורה של הסתרה וצורה של גילוי, שגם על שתיהן הוא החליט מראש שכך הוא עושה. ודרך כל המאורעות האלה של הסתרה וגילוי הוא מעביר אותנו, שאנחנו נתכלל, נאסוף את כל הצורות האלו, כאלו והפוכות, ואז יהיה לנו מספיק ניסיון, מספיק צורות בארכיון שלנו כביכול של כל אחד ואחד, במחסן שלנו, שאנחנו נוכל להגיד שכן עכשיו אנחנו מכירים אותו.

אז כאן השאלה שבאמת קשה לנו בינתיים לענות עליה, מה אנחנו משיגים מצורה וההיפוך שלה. האם אנחנו משיגים מהות קצת יותר עליונה כשאנחנו משווים בין הצורות, אולי אנחנו משיגים במשהו אותו, את מי שמתלבש בשתי הצורות האלו, בצורת הבורא והפוך, נגיד פרעה, שפרעה זה כל ההסתרות האלה. אנחנו עוד לא יכולים עכשיו לדבר על זה, אבל השאלה עד כמה אנחנו בכל זאת מגלים ממהות העליון, נקרא לו עליון, כי לא ידוע לנו בדיוק באיזה שם.

אבל איך שלא יהיה, בינתיים רק כדאי לנו להבין שבלי שנעבור בכל הצורות של הסתר וגילוי, גילוי והסתר, אנחנו לא נוכל להיות בהבנה, בהרגשה, בהכרה של הכוח העליון. כי דווקא בזה שאנחנו משווים ביניהן, בזה אנחנו מוצאים איזו ידיעה על הבורא.

קריין: אנחנו קוראים מתוך אגרת מ"ג של בעל הסולם.

"...וכתיב, "ומשה יקח את האהל" וכו', ולמה נטה אהלו חוץ למחנה. וסוברים הטפשים שעשה זאת כדי להשבית שטף מעיין החכמה, מסבת החטא. ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא, הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מבתחילה. וכמו"ש ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם, אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". אלא אדרבה היא הסגולה הנאמנה לפתחון פה מעיינות החכמה למקור נאמן, להיות שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו השתוקקות בתוך המחנה, כי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו" וכו'. ועמה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, שע"כ נקראו דור דעה. וכבר אמרתי, גם הזכרתי לכם התורה שאמרתי בחג השבועות בטרם נסיעתי מכם, על הפסוק, "ברח דודי ודמה לך לצבי" "מה צבי זה כשהוא נס מחזיר פניו לאחוריו" וכו'. אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה זו, אשר מביאים הפנים באחוריים, וז"ש: "כך הקב"ה בשעה וכו', מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים ואי היכולת לקבל פני הקדושה, נמצאים מתרבים ועולים נצוצי ההשתוקקות במדה יתרה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכבר הגיע הזמן לשים לב לדברים האלו."

(בעל הסולם, אגרת מג)

זאת אומרת, עד כמה שיש לנו יותר הסתרה, בהתאם לזה אנחנו יכולים להשיג את הגילוי וכך "זה כנגד זה ברא א-לוהים" ואנחנו נמצאים בין שתי הצורות האלו. ולכן אף פעם לא להצטער על זה שאנחנו עוברים דרך, דרך ארוכה. כמו שביציאת מצרים כתוב, שלא הלכו בדרך הקצרה, אלא דרך ארוכה עד שהגיעו להר סיני וכן הלאה. למה? כי אנחנו צריכים את כל הדברים האלה כדי שתתגבר ההסתרה, הצער ויהיו הבחנות יותר ויותר גבוהות, מדויקות גם בהסתרה, וכנגד זה בגילוי.

שאלה: איך אנחנו קושרים את התפילה למשחק, או שהמשחק עצמו הוא תפילה?

תפילה זה חלק מהמשחק, כי אני שיודע בדיוק שאני נמצא בתהליך, שאני נמצא במשחק, מול מי אני ושמתוך הקבוצה אני מתקשר לבורא, אני מקבל על עצמי את כל התנאים האלו, תנאי המשחק, וכך אני מתקדם בתוך העשירייה. העשירייה מבינה שבצורה כזאת היא צריכה לענות, לעשות צעד משלה. שהבורא הציב לנו איזה מצב שבו אנחנו נמצאים, בכל הפרטים שלו, בכל אחד מאיתנו ובכל היחסים בינינו בסך הכול, ואנחנו צריכים מתוך זה להגיע למצב שאנחנו עונים לו. הענייה הנכונה לבורא, היא נקראת "תפילה".

לא יכולה להיות פנייה שלנו לבורא, אלא אחת משתיים, או בקשה, או הודיה, אחת משתיים, לא יכול להיות יותר. כי המצב הוא תמיד מחייב, את זה או את זה, או זה בתוך זה, אבל את שני המצבים הללו, שתי הפניות, שתי התגובות מצד הנברא כלפי הבורא. לכן הצעד שאני עושה, כמו שאני מזיז את הכלים שלי בלוח השחמט, זה נקרא "תפילה". זו הענייה שלי.

"ענייה" זאת אומרת זה מה שאני עונה. אני הכוונה העשירייה, זה מה שאנחנו בחזרה עונים לבורא. וצריכים כאן להשתדל לענות בדיוק לְמה שהוא עשה. זאת אומרת, המשחק כאן הוא מאוד מיוחד. הוא מצפה מאיתנו שאנחנו נגלה אותו, שאנחנו נפענח אותו. שאותו קוד שהוא מכניס בכל פעולה ופעולה שלו, אנחנו נפצח אותו ונענה לו בצורה מדויקת מאוד, "נצחוני בני", ובצורה כזאת אנחנו באמת נהיה שותפים.

כמו שאנחנו עם הילדים, אנחנו עושים משהו כאילו קצת בערמומיות, ונהנים מזה שהם הבינו את זה. ועוד קצת בערמומיות, ונהנים מזה שהם הבינו ועונים לנו בחזרה טוב. זאת אומרת, התגובה הנכונה שלנו היא הרצויה וזאת תפילה. והיא יכולה להיות, או בהודיה, או בבקשה. ובאמת, שתיהן ביחד, כי אם הבורא לא מעורר בנו עכשיו איזה חיסרון, אנחנו צריכים להודות על המצב ולעורר חיסרון מעצמנו. אם הוא נותן לנו, מעורר בנו איזה חיסרון, אז אנחנו צריכים להודות על החיסרון ומתוך החיסרון הזה לעשות את הפנייה. זאת אומרת תמיד זה משולב יחד, גם ההודיה וגם הבקשה. תלוי מאיזה צד הוא הולך, או להגדיל לנו אורות או להגדיל לנו כלים. יש בזה הרבה אפשרויות בין המדרגות.

שאלה: אני לא יודע מי זה הבורא, אני משחק תמיד מול החברים שלי, והם נמצאים בכל מיני מצבים שונים. מהו המצב הכי טוב שבו אני רוצה להשאיר את החבר שלי כל פעם? לאן אני צריך לשאוף?

אתה צריך לתת לחבר שלך את הדוגמה הכי טובה שמקרבת אותו לקבוצה, לחיבור, לדבקות ביניכם ולבורא. זאת הדוגמה.

שאלה: לא ברור איך דרך המשחק אדם הופך מצב שהוא מצב פרטי למצב שהופך להיות של העשירייה לפנייה כלפי הבורא. 

מה הבעיה שתדברו ביניכם ותדברו על המשחק? מי כמוך יודע מה זה, איך לארגן את השחקנים שישחקו יחד כלפי הצופה.

תלמיד: נניח שאני קיבלתי איזה מצב פרטי, ועכשיו אני עם המצב הפרטי הזה צריך לשחק גם כלפי החברים וגם כלפי הבורא, אבל אני זה שמרגיש את המצב הזה, ואני שמעתי אותך אומר לפני רגע שפנייה לבורא היא רק דרך העשירייה.

אם אתה לא יודע לשחק עם העשירייה כדי לעורר אותם, את הלבבות שלהם, שהם יהיו יחד איתך באותן הפעימות, ואז אתם יכולים לעשות את זה לבורא, אז אתם צריכים לעבוד בינתיים על הסידור שלכם ועל תפילה לבורא שיעזור לכם, אבל בינתיים שיעזור ביניכם לבנות את המצב. זאת אומרת ישנה תפילה לבורא, אבל זו עדיין תפילה על בניית הקבוצה. אבל גם בזה, בשביל מה אנחנו צריכים את הקבוצה, כי אנחנו בכל זאת צריכים לפנות אליו וכן הלאה לדבקות, אבל זו כבר צורה אחרת. זאת אומרת כל פעם זו צורה אחרת של פנייה, מקטנים ליותר גדולים ויותר גדולים.

תלמיד: איך בזה שעל כל מצב פרטי שאדם מקבל, ואנחנו כעשירייה משחקים את גדלות המטרה שהיא מעל המצב, אנחנו לא מטשטשים את הפנייה לבורא?

כי בשביל מה אתם עושים את זה? זה הכול "סוף מעשה במחשבה תחילה"^[2], אתם צריכים קודם כל לתפוס אותו ואחר כך איך להגיע אליו. תמיד זה כך. הרכבת שיוצאת מאיזו תחנה לאיזו תחנה, היא יודעת לאן היא יוצאת. ובדרך היא עושה כל מיני פעולות.

"המגיד ממזריץ' אומר שיש עשרה חוקים בעבודה הרוחנית:

שלושה מהם אפשר ללמוד מתינוק:

א. תינוק שמח בלי קשר לכלום.

ב. תינוק לא רגוע אפילו לדקה.

ג. תינוק דורש בכל הכוח את מה שהוא רוצה.

שבעה מהם אפשר ללמוד מגנב:

א. גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

"לכל מנעול יש מפתח, אבל אם המנעול לא ניתן לפתיחה, הגנב האמיץ שובר אותו. הבורא אוהב את מי  ששובר את לבו כדי להגיע להיכל המלך"."

זה חזק, המגיד ממזריץ'.

שאלה: מה הכוונה "אוהב את מי ששובר את לבו"? מה זה "לשבור את לבו"?

לשבור את ליבו זה לשבור את האגו שלו, לעשות משהו ההיפך ממנו. אבל שוב, השבירה צריכה להיות בגניבה, על ידי המאור המחזיר למוטב, לא שאתה שובר ומתגאה בזה. 

שאלה: איך לשחק "אין עוד מלבדו" כשאתה סובל, מה הפיתרון?

הפיתרון הוא פשוט. אני מאוד מאוד סובל, אז איך אני יכול לשחק אם אני סובל? אם אני נכלל בין החברים אז אני יכול להתעלות מעל הסבל שלי ל"אין עוד מלבדו", ואז אני מבין שאני נמצא במשחק. זה כל העניין. בזמן שאני נמצא רק בהרגשה ללא שכל, אני לא יכול לשחק. בזמן שאני נמצא בשכל, אין לי מה לשחק, אני משחק בהרגשה.

אני צריך להיות בשניהם, אני צריך להיות גם בהסתר וגם בגילוי במשהו. גם לדעת עם מי אני משחק, עם הבורא. דרך מי אני משחק, מהו משחק? המשחק שלנו דרך הסביבה, דרך החברה, דרך העשירייה, זה שדה המשחק שלנו, שם הוא נמצא ושם אני נמצא כאחד מעשרה. ואנחנו צריכים לעשות בינינו כל הזמן התחשבות והתחברות ואת הכול כדי לשחק עימו. הוא טורף את הקלפים, כל הזמן משנה, כל הזמן מבלבל, ואנחנו צריכים כל הזמן לסדר את עצמינו מחדש. הקלפים זה אנחנו. ושוב הוא מבלבל אותנו, על ידי מה? מגלה עוד קצת רצון לקבל, עוד קצת אגו נוסף, ושוב אנחנו צריכים לסדר את עצמנו כך.

תלמיד: הכאבים יכולים להיות כל כך רעים שאתה לא יכול אפילו לנסות.

בסדר גמור. כן, לא יכול, בטוח שלא יכול.

תלמיד: אז מה הוא רוצה ממך במצב כזה?

הוא רוצה שאתה תרגיש שאתה לא יכול שום דבר לעשות, עד כדי כך יש לך כאבים. האם אתה משתדל לעשות משהו עם הכאבים שלך בקשר עם החברים? תביא אותם לעשירייה, תשתדל להתכלל איתם אפילו לכמה דקות, שאתה תרגיש פחות את הכאבים שלך. אני מבין אותך, לא עברתי כאלה מצבים? כולם עוברים אותם, עוברים. אתה צריך להשתדל להתרומם מהם, אפילו לדקה אחת, לעוד כמה דקות, לעוד כמה דקות, וכך להתרומם. בינתיים לא להרגיש כאבים, רק זה מה שאתה חושב. אחר כך יהיו לך כבר מצבים אחרים, אחר כך לא אכפת לי מהכאבים אבל אני רוצה להתרומם. אז ההתרוממות היא לא שאני מתרומם מעל הכאבים, אלא התרוממות מניתוק מהבורא וכן הלאה. יש בזה דרגות. דרגות בהרגשה, דרגות בהבנה ודרגות בהתקשרות, הרגשה והבנה.

אבל העיקר, שוב אני אומר, אתם בוכים שאתם לא מתקדמים בעשיריות, שאתם עדיין נמצאים בשלווה זה עם זה. מפני שאתם לא משתדלים לצאת מתוך הכאב הפרטי על ידי העשירייה. אתם לא משתדלים. כל אחד נמצא בפנים, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"^[3], בוכה, ויש לפניו עשירייה והוא לא רוצה להשתמש בזה, בוכה. לכן אתם עדיין לא מגלים בתוך העשירייה התנגשויות, התפרצויות למיניהן, משהו משותף. משהו משותף לפחות שלילי, גם לא מגלים, אלא כולם ג'נטלמנים כאלה. "לא, כך זה אצלנו, אנחנו מתאספים, אנחנו אומרים לחיים והכול בסדר." זה ממש מצב מגעיל.

תלמיד: בטח שכל הזמן אתה חושב על עצמך. אמרת שאסור לדבר על דברים פרטיים, על הבעיות שלך עם העשירייה.

 קודם כול תלוי איזה בעיות, זה לא שזה אסור לגמרי. אולי לבקש מהעשירייה, והם יעזרו לך לפענח את המצבים שאתה נמצא בהם, אנחנו בכל זאת מדברים בשיעור על מצבים כאלו. אבל להשתדל להתכלל עם העשירייה אפילו במצב שאתה מאוד מאוד בתוך עצמך.

אני מבין אותך, אם מישהו עכשיו יבוא אליך ויגיד, "בוא, תשב איתנו, תתכלל איתנו, אנחנו נתחבק", אתה תתרגז על זה. כי יש לך בעיות פנימיות משלך, אתה ממש נמצא במרה שחורה, פתאום מישהו בא אליך ואומר לך דברים כאלה, אתה מוכן לתת לו מכות, שיעזבו אותך בשקט. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". בדיוק.

קריין: קטע שמיני מתוך "ליקוטי מוהר"ן".

"יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב, שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַ"י זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת.

וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַֹמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַ"י מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא(דברי שטות), לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד."

(ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן מח )

שאלה: באחד הסעיפים הזכרנו שהגנב מתעסק עם דברים שהם חסרי משמעות.

 כן, כי בעיניו הם חסרי משמעות.

תלמיד:  כלפי מי הדברים חסרי משמעות? כלפי עצמו?

 כלפי הבורא אפילו. הבורא, אני לא יודע מי הוא, מה הוא, אין לי שום דבר, עכשיו אני נמצא במצב שפתאום אני שומע שמדברים "הבורא חשוב", "לגלות טוב", "להידבק בו, לעלות אליו". ואני לא מרגיש בי שום דבר, שום תגובה על מילים כאלו. מה לעשות? אז זה כמו גנב, אפילו שזה לא חשוב, אני יכול להשקיע בזה ולהגיע לגניבה.

זה מאוד מעניין, תראו, זה המגיד, זה לא פשוט. הוא היה מקובל מאוד גדול, המגיד ממזריץ', ותראו עם מה הוא משווה את העבודה הרוחנית, את העבודה הא-לוהית, עם תינוק ועם גנב. אלה באמת אלמנטים מובהקים של משחק. אז תתגאה שאתה גם נמצא בזה במשהו.

שאלה: אמרת קודם שאדם כדי לצאת מהכאב הפרטי יכול לעשות את זה רק דרך העשירייה, ואם לא הוא כסיל היושב בחיבוק ידיים, אוכל את בשרו ובוכה. יש לפניו עשירייה והוא לא רוצה להשתמש.

 כן.

תלמיד: ואז אמרת שבגלל שלא עושים את השימוש הזה בעשירייה כדי לצאת מהכאב הפרטי, לכן לא מגיעים בעשירייה לכל מיני גילויים של התפרצויות וכן הלאה, אלא יושבים, עושים לחיים וזה ממש מגעיל.

 כן.

תלמיד: אז א' איך הפרוצדורה הזאת של מתוך הכאב הפרטי להיכלל בעשירייה וזה ימתיק משהו? ושתיים, מה מגעיל בלעשות לחיים עם החברים, לא הבנתי.

 פשוט כל הישיבה, אני בא לעשירייה, יש לי התמרמרות על הלב, על החיים שלי, על כל הדברים האלה. פתאום הם נמצאים בהתפעלות, בשמחה, בהכול, ואני לא מסוגל לצאת מזה. לא מסוגל. אני יושב ביניהם, הם צוחקים, הם עושים משהו, ואני משתדל ולא יכול, משתדל ולא יכול. אפילו ממש משתדל, אז מה עושים? ואני מתרגז עליהם, כי אני לא יכול לסבול את הצורה שלהם, זה מרגיז אותי ויחד עם זה, יכול להיות שאני מבין שאני לא בסדר, שאני לא צודק, ואני לא מצדיק את עצמי אבל אני לא מסוגל.

תלמיד: מה הלאה? זו התחלה, מה הלאה?

 מה הלאה? זה תלוי במה שתעשה. "מה הלאה"? אני לא יודע מה הלאה. האם אני מסוגל, לא יודע, אולי להשתכר ואז אני מחליף את המצב. אולי באיזו צורה, אני בכל זאת "על ידי לא לשמה מגיעים לשמה". נניח שהם קושרים אותי בידיים, ברגליים, אני לא יכול לברוח מהעשירייה עכשיו, בישיבה הזאת, ונותנים לי, מחייבים אותי לעשות משחק. משחק כאילו שאני חשוב, כאילו שאני גדול, כאילו שאני משהו, בצחוק, או שהם צריכים אותי.

יש הרבה אפשרויות לחייב את האדם לשחק, אפילו מעל המצב שהוא נמצא עכשיו. להראות לאט לאט על ידי הסביבה, והסביבה היא חזקה יותר מהאדם, שהוא עכשיו נמצא במשחק. הוא נמצא במשחק, שהבורא משחק עימו. אז נכון, אני מתרגז, אני לא רוצה, זה ככה, עזבו אותי וכן הלאה, לא מסוגל, אפילו שאני שומע את זה במקצת, לחייב אותו במשהו. אפילו בצורה מכאנית, במשהו לעשות.

נניח חבר עכשיו הלך להכין קפה לכולם, היה לפני זה במרה שחורה אבל אין מה לעשות, הוא תורן, הולך להכין קפה לכולם, והמצב משתנה. הוא יוצא למטבח, אחר כך חוזר לכאן, נכנס לאווירה אחרת לגמרי, היא משפיעה עליו, הוא משתנה.

צריכים לעשות הכול, הכול. הבעיה שלנו במצב הרע, שאנחנו מתרגזים, שאנחנו נמצאים במרה שחורה, שאנחנו חושבים שזה מצב טוב, ראוי, רצוי, שאנחנו נשב כי נראה לנו שזה מצב האמת. זה לא מצב אמת, הוא לא יותר אמת מכל יתר המצבים. אלא זו הבעיה שלנו, שהיצר הרע תופס אותנו ואומר, "אבל זו הבריאה, זו האמת, זה רצון שלך, זה הטבע שלך. אתה עכשיו מגלה עד כמה שאתה הפוך מהבורא וזה גם כבר הפוך, הצורה ההפוכה גם כן מצביעה על זה".

לא, זה לא נכון. כל הבעיה כאן היא חוסר השפעת הסביבה. אני תולה את זה רק בסביבה. זה שהחבר לא יכול לצאת מהמצב הזה, והוא כבר כמה חודשים או שנים עם אותן טענות שאתם שומעים. אז צריכים לעזור לו לצאת, ולא רק לו אלא ממש ככה. זאת בעיה, וזה שהוא לא ישמע, כשאתם תבואו אליו, "בוא נשתה בירה, בוא נשב משהו נדבר, בוא נעשה משהו". זה לא חשוב, לא להתייאש, אלא ממש לעשות משהו, אסור לעזוב. אסור. זה פגם של כולם.

שאלה : איך אנחנו מחזקים את המשחק בעשירייה, ואיך אנחנו בודקים שהעשירייה אכן משחקת את המשחק?

 זו שאלה קצת ערמומית. אני אגיד לכם למה. אם העשירייה כל הזמן שמחה, כל הזמן פולטת כוח, התפעלות, התרגשות, אולי זה סתם משחק כזה שהם לא נמצאים אף פעם במצבים אחרים, איזו חסידות כזאת שככה מציגה את עצמה, מאיפה אני יודע?

זאת אומרת, העשירייה צריכה להיות בבירור של המצבים. גם של דאון, גם של אפ, מצבים טובים כביכול, מצבים רעים כביכול, לברר אותם, לצרף אותם יחד ולהשוות ביניהם. בעשירייה אנחנו צריכים לדאוג לרגש ולשכל המשותף שלנו, שאנחנו תמיד יכולים להיות בזה. ובאמת כל אחד צריך להתנתק מעצמו וכמה שיותר להיות בזה.

כי ברגע שהוא נמצא בעצמו, הוא נמצא באגו שלו, ביצר הרע. הוא לא נמצא בשום קשר עם הרוחניות. לכן חייבים אנחנו כל הזמן לדאוג לרגש ולשכל החברתי, שזה מוחא וליבא של הפרצוף שלנו, של מה שאנחנו מרכיבים, ורק כך אנחנו נתקדם.

ואני, אסור לי להיות, אפילו שאני עכשיו נמצא במצב מאוד נמוך, מאוד שפל, אני יכול עם המצב הזה להתכלל בתוך הקבוצה. זה לא חשוב, היא חייבת לקבל אותי בכל מקרה. אבל אנחנו צריכים לדאוג שהרצונות והמחשבות שלנו כולן יתכללו יחד.

אם לאותו חבר היתה אפשרות להתכלל ככה יחד בקבוצה שלו, אפילו שישפוך לשם את כל מה שיש לו, הוא יראה עד כמה שהוא פתאום מתחיל לייצב את עצמו. כי בתוך החיבור ביניהם, אפילו שהוא לא בדיוק נכון עדיין, ככה רופף, נמצא הבורא.

שאלה : אם הכול זה משחק ואין רע או צדיק, או הרשעים גם משחקים, מי לא משחק את המשחק בעצם?

 כולם משחקים, כולל הבורא. רק המשחק נגמר בזה שאנחנו נאכל יחד כולנו לוויתן. זה נקרא שנשתמש ברצון לקבל שהבורא ברא, בכולו כולו בעל מנת להשפיע. אז אנחנו כבר נחתוך אותו לחתיכות, הוא יהיה כבר מוכן לזה, ונוכל כל אחד להאכיל את כולם. אף אחד לא אוכל לעצמו, אלא כל אחד מאכיל את כולם, וזאת סעודת הלוויתן. כשמוכנים להתחלק בין כולם וכל אחד נהנה מזה שהוא מאכיל את כולם, ובזה כל המילוי שלו.

קריין: קטע עשירי מתוך "מאמר לסיום הזוהר" של בעל הסולם.

"ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם. ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה. ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש. ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:

א. במדת ההערכה של הסביבה.

ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך."

(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)

לכן אנחנו צריכים לדאוג, שתהיה סביבה כמה שיותר גדולה, כמה שיותר חזקה, כמה שיותר מכובדת בעיני כל אחד.

שאלה: האם כשאדם יושב וחושב על חברי העשיריה שלו, ממש כל אחד, עובר ומודד את התכונות הגדולות שלהם, רושם אותן, וממש מנסה בכוח לפעמים למצוא את התכונות האלה, זה נקרא משחק?

כל פעולה, הרצינית ביותר בחיינו, במציאותנו, היא משחק. רק צריכים להבין, משחק יותר, משחק פחות, לקטנים, לגדולים, למקובלים, לחילונים, לא חשוב למי.

תלמיד: כלומר משחק כלפי הזולת, שהזולת מקבל מזה איזו גדלות וחשיבות העבודה?

גם זה משחק, אבל זה משחק כבר מכוון, שאתה עושה את זה כלפי חבר כדי לעורר אותו.

תלמיד: האם עבודה עם עצמי להגדיל את החברים, את הדרך ואת הרב, זה משחק פנימי, יש כזה דבר משחק פנימי?

גם משחק, ודאי שמשחק, כן. רק תלוי באיזו רמת משחק, על איזה אופן משחק אנחנו מדברים. אבל כל החיים, כל המציאות, כל יחס הבורא לרצון לקבל שברא נקרא "משחק".

תלמיד: אפשר להגיד שאנחנו בעצם מחזרים אחרי הבורא?

גם נכון, כן, כי כשהוא משחק, הוא עושה צעד אחד מצדו, ואתה צריך לעשות צעד מצדך. אם אתה רוצה או לא רוצה, אתה עושה את הצעד הזה, רק הכול תלוי האם בכוונה או לא, ברצון או לא, זה הכול. או באונס או ברצון, זה העניין.

שאלה: האם רצוי לפעמים להיות שותף פעיל במשחק ולשבור את הכללים, כדי לדעת את הכללים?

יש כללים, אתה לא יכול לשחק מחוצה לכללים. אפילו שאתה הולך כאילו לשבור אותם, אתה צריך להבין שכך הבורא משחק איתך. לא ניכנס לזה, כי נדמה לך שאתה עוסק, שאתה עושה, אתה מבצע, וכל צעד שאתה מבצע הוא שלך. העניין הוא לא רק לעשות צעד נכון או לא, אלא לעשות אותו מתוך העשיריה או לא. אם לא מתוך העשיריה, כל הצעדים שלך הם צעדים לא נכונים, הם בסך הכול כדי להביא אותך להכרת הרע.

אם אתה עושה מתוך עשיריה, אז כבר אתה עושה צעדים לכיוון הנכון. רק עדיין יש "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", יש כאן עדיין תיקון יותר מדויק של הכיוון. אבל אם זה לא לעשיריה, זה לגמרי לאלף כיוונים אחרים, לא למטרה.

קריין: קטע 11 מתוך כתבי רב"ש א', "ענין למעלה מהדעת".

"אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה. בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים. והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים."

(רב"ש א', ענין למעלה מהדעת)

את זה אדם לא יכול לסבול, אם הוא רואה, לפעמים יש לנו כאלה מצבים שאנחנו נסגרים ואנחנו לא רואים כלום. ממה זה נובע? או שזה סבל שסוגר את הראייה שלי, או שגאווה סוגרת לי את הראייה. וכאן השאלה, איך אני אז מתגבר? אז צריכים להוסיף לסבל, צריכים להוסיף לגאווה? כנגד מה אנחנו צריכים לדבר אז, לעבוד, עם האדם שנמצא במצב כזה? אם אנחנו נגיע אליו ונתחיל לטפל בו, הוא יתגאה אולי יותר, "הם צריכים אותי, אני לא רוצה אותם" וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן הרבה אופנים במשחק הזה, איך להציל את האדם.

כמו שבעל הסולם כותב, שזורקים לו חבל, או כנגד לב, או כנגד מוח, ומשתדלים. זאת העבודה של הקבוצה, וזאת לא צרה שלו, זאת צרה של הקבוצה. והקבוצה לא יכולה לזרוק אותו, כי הוא מראה להם בעצם מה שחסר להם, שהם צריכים לעבוד על החיסרון שלו, הם צריכים להציל אותו, בזה הם מצילים את עצמם. שהאדם הזה חייב להיות בקבוצה, וחייב להראות להם כך דרכו, את תנאי ההתקדמות שלהם, כך מתקדמים.

אבל שוב, זה להשתדל לכוון את עצמם, כל התשעה כלפי העשירי הזה, כמה שאפשר לעבוד עליו. ולא לעבוד בהסבר גדול, לא, אלא להחזיק, להחזיק אותו. אם קבוצה לא מסוגלת להחזיק אותו במצב טוב, תשעה לא מסוגלים להחזיק את העשירי הזה, סימן שהם לא קבוצה ועדיין כלום. כי עשירי זה המלכות, אדם כלפי כל התשעה האחרים, אז דרכם לא פועל עליו שום דבר, שום מאור מחזיר למוטב. צריכים להתפלל, צריכים לעשות את כל הפעולות הנדרשות, כדי לעורר אותו.

שאלה: החסידים של קוצק היו משחקים משחק, סיפרת על זה שהם שיחקו בצורה מאוד מתקדמת. האם המשחק שהם שיחקו יכול לשמש אותנו בדרך שלנו?

לא, בשום פנים ואופן, אנחנו עוד לא נמצאים בדרך "אחישנה". בדרך "אחישנה" ישנם מצבים שאנחנו רוצים לעורר אצלנו את הרצון לקבל השבור, לפני שהבורא עושה את זה, אתם שומעים? זהו. ואז אנחנו כולנו משחקים כלפי כולם בזלזול ברוחניות, בזלזול ביחסים בינינו, בכל מיני צורות. זה כשאנחנו רוצים לפני הבורא, עוד לפני זה לעורר את פרעה, את "הכלב" שבנו, את הרצון לקבל שלנו.

אבל זה בתנאי שאנחנו נמצאים בדרגה רוחנית חזקה, שאנחנו בטוח שולטים במצב. ואז אנחנו כאילו במקום הבורא עושים את הצעד מצדו. זה מובן מתי עושים זאת? ולא כשאנחנו עדיין לא הגענו לקשר בינינו, ולדרגת חפץ חסד, שאנחנו צריכים עוד לעורר את האגו.

זה ברור מה שעכשיו אמרתי או לא?

תלמידים: כן.

מי לא מבין? אפשר שאול.

שאלה: הרבה פעמים אתה אומר שאנחנו עוד לא מגיעים לשנאה, אז עלול להישמע שאנחנו צריכים לשחק דווקא בשנאה, או להגיע לשנאה.

אני לא אומר לך שאתה צריך להשתדל לשנוא, עכשיו אתה צריך להשתדל לאהוב, להשתדל להתחבר, זה התנאי. אחרי שאתם בפועל תגיעו לחיבור, אז כדי לזרז את ההתפתחות, אתם כשנמצאים בתוך החיבור וקשר יפה וטוב, יכולים לעורר גם את הצורות השליליות. כשאתה נמצא ביחסים יפים יפים מאוד במשפחה, לא בא לך לפעמים להוסיף לזה פלפל, מלח ומשהו, אני שואל אותך?

תלמיד: כנראה שכן.

כנראה שכן, כדי להרגיש, דווקא לעשות יותר משובח את הטעם של האהבה, של החיבור, לעדן. אז אתה צריך להוסיף פלפל ומלח בתוך היחסים, קצת אתה עושה כאילו דקירות קטנות, צחוקים כאלה קטנים ביחסים ביניכם, זאת חובה, זה הטבע, זה כך נעשה. למה? אצל ילדים זה משחק, תסתכל איך גורים קטנים משחקים, כאילו נותנים מכות, כאילו קופצים זה על זה, זהו. למה? כי על ידי זה גדלים, גדלים ביחסים גם בינינו.

בתנאי שאנחנו שומרים על יחסים יפים, טובים, אז אין שום בעיה אם אנחנו הולכים וכמו חסידי קוצק מעוררים את האגו שלנו. אבל עכשיו אנחנו לא נמצאים בזה בכלל. באיזה מצב אני נמצא, איזו אהבה, איזה חיבור? עכשיו מגיעה איזו מחשבה זרה, וזורקת אותי לאלף פרסאות החוצה.

תלמיד: וכשאנחנו נמצאים במצב של התרוממות, התפעלות, לחיים בעשיריה?

לא, זה זמני, זה לא המצב הקבוע. צריך להיות מצב רוחני קבוע, רוחני, השגה רוחנית חייבת להיות. שאתם שולטים במצב, שיש לכם מסך, שכולנו כולנו נמצאים בעשיריה, ושום דבר לא יכול לזרוק אתכם. ואז במיוחד אתם עושים איזו מין תוספת פלפל ביחסים ביניכם, להתרחק קצת כביכול, כדי שיהיה אפשרות להתחבר.

זה נקרא "אני מעורר את השחר", אתה מבין, אבל זה לאחר כך. הלוואי ונגיע לזה, נעשה עשיריות, נעשה סדנאות, נעשה דברים, יש עוד מה לעשות.

תלמיד: נתת דוגמה עכשיו על משפחה, ששם כן עושים את זה בצורה טבעית, מעוררים את הפלפל והמלח.

קצת, כן.

תלמיד: אז את זה לא עושים בעשיריה.

לא, כי אין אהבה עדיין, אין חיבור.

תלמיד: ואם אנחנו מרגישים עכשיו התפעלות ושמחה?

עכשיו, אני אומר לך שזה לא עניין של עכשיו, זה צריך להיות קבוע. אם אתם קבוע נמצאים במצב החיבור, במצב הטוב, אז אפשר להוסיף לזה רצון אגואיסטי, שאתם מעוררים במקום לחכות שהבורא מעורר. הוא אוהב שאתם עושים את זה כך, אתם תרגישו את זה, כי זה חלק מהמשחק, חלק מהתפתחות.

קריין: רב"ש כותב על זה ברב"ש א', "מה היסוד שהקדושה נבנית עליו".

"הוא כותב ש"בזמן שאין להאדם את החיות, שיכול לקחת קו ימין, אסור לו ללכת בקו ימין. אלא דוקא לאחר שהוא מלא חיים ושמחה מעבודת הימין, אז בא הזמן לעסוק בקו שמאל. כלומר, לראות את שפלות מצבו, מדוע הוא עוד לא זכה, שה' יקרב אותו להכנס בהיכל המלך.

אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב (תהילים נ"ז) "עורה כבודי, אעירה שחר", ודרשו חז"ל "אני מעורר השחר, ואין השחר מעוררני", אמר "הפשט הוא, שדוד המלך אמר, שהוא לא מקבל "שחר", מלשון "שחור וחושך", שבא אליו, והוא מתעורר מהשחור, אלא "אני מעורר השחור", אלא שהוא, בזמן שמרגיש שהוא בסדר, אז הוא בעצמו מעורר השחור". ... כלומר, אני מעורר בעצמי את החושך והשחור שיש בי. שאני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכל בכדי לזכות לאור התורה." וכולי.

(סוף השיעור)

---

[1] "הנה-זה עומד, אחר כתלנו--משגיח מן-החלנות, מציץ מן-החרכים." (שיר השירים, פרק ב', ט')

[2] קהלת רבה פ"ב, י"ד

[3] "הכסיל חבק את-ידיו, ואכל את-בשרו" (קהלת ד', ה')

קטעים מתוך שיעור בוקר  01.12.2016

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור בנושא: "משחק" - 2

דיברנו על כך שהמשחק הוא כל החיים שלנו, כל החיים הם תיאטרון וכל החיים זה משחק, וזה באמת נכון, זאת לא סתם אמרה יפה בעולם, אלא זה באמת כך. כתוב, "הקדוש ברוך הוא משחק עם לוויתן". שכל הבריאה היא רצון לקבל שנקרא "לוויתן" והוא משחק איתו כדי להגיע למצב שהרצון לקבל יהיה דומה לו, בהזדהות, בדבקות עימו. ואנחנו צריכים גם לשחק עם אותו רצון לקבל, להתעלות מעליו קודם כל, להשתדל להתעלות, לכן הרצון לקבל מתגלה בנו במנות קטנות יותר ויותר, מהקל לכבד, כדי שנוכל להתעלות מעליו ולשלוט עליו כך שמה שאנחנו משתמשים בו, הכול יהיה כדי לענות נכון לבורא, במשחק שאנחנו משחקים זה מול זה.

 מתי אני עונה נכון לבורא? כשהוא מעורר בי רצון לקבל בעל מנת לקבל, ואני עונה לו באותו רצון לקבל, בעל מנת להשפיע. וודאי שאני לא יכול לענות לו בכל הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, ואפילו לא באותו חלק שהוא מעורר, לעת עתה, אבל אני משתמש בכל האמצעים, כי האמצעים האלו גם נמצאים בתוך המשחק, עד כמה שניתן לי להשתמש בהם ועד כמה אני אז משתמש ברצון לקבל בעל מנת להשפיע.

 זאת אומרת איך שלא יהיה, הבורא מעורר רצון לקבל בעל מנת לקבל, זה מצידו, כמו במשחק שחמט, ואני מצדי, צריך לענות כנגד זה באותו רצון לקבל בעל מנת להשפיע. והוא בעל מנת לקבל, שוב ברצון לקבל יותר גדול, מעורר את העניין, ואני באותו רצון לקבל שהוא עכשיו מעורר, שוב בעל מנת להשפיע צריך לענות לו, וכך אנחנו עושים.

באיזה אופן אני עושה את זה? מה זה נקרא לענות לו על זה? בכך שאני בונה סביבה, קבוצה ובתוך הסביבה הזאת אני עונה לו. זאת התגובה שלי על זה, אבל בתגובה הזאת אני צריך לקבל ממנו, מהבורא, כוחות, עזרה, הכוונה, מה שנקרא "תורה" ואז על ידי זה אני מייצב את הסביבה ואני בתוכה וכך אנחנו כולנו כיחידה אחת עונים לבורא על כל אותה ההתעוררות השלילית שקיבלנו ממנו. ואז יוצא שהבורא ברא את היצר הרע, והצדיקים שמצדיקים אותו, מסיימים וגומרים את זה ביצר הטוב.

[...]

שאלה: מתי המודעות למשחק מתעוררת אצלי? האם זה בזמן שהנקודה שבלב מתעוררת אצלי או כשאני מצרף את עצמי לעשירייה?

הנקודה שבלב מתעוררת באדם, והיא מביאה אותו לקבוצה. סתם לקבוצה. אחר כך, אחרי כמה זמן הוא נכלל בעשירייה, אחרי כמה זמן הוא מתחיל לשמוע שאותו הרעיון הרוחני לגלות את הבורא מתגלה דווקא בסביבה, בחברה, בעשירייה. ואת זה כבר הוא לא כל כך רוצה, ולכן הרבה אנשים בורחים. הם חשבו שעכשיו הם יישבו ויתגלה להם זיו השכינה, שזה אחרת לגמרי ממה שכתוב בספרי הקבלה, שמגלים את זה דווקא בתוך מניין. אבל לזה הם לא מסכימים. כי קרוב הדבר לאדם שהוא רוצה בעצמו לחשוב, הוא חושב שזה דבר אינטימי מאוד, שייך לו אישית ולא לאף אחד אחר.

הוא לא מבין שהעשירייה זה אותו המצב, אותו המקום, אותה הסביבה, אותה המערכת, שבה הוא משיג את הרצון להשפיע. בלי הרצון להשפיע אי אפשר להשיג את הבורא ואת הרצון להשפיע אפשר להשיג רק אם הוא נכלל באחרים, כשהוא יוצא מעצמו, כשהוא נשפך למרכז העשירייה. ולוקח זמן עד שהאדם מתרגל לזה. אבל בכל זאת הוא חייב להגיע למצב שירגיש בפנים, זאת השפעה וודאי מהמאור המחזיר למוטב, מהרבה המאמצים שהוא עושה, אבל הוא צריך להרגיש שהחיים הם רק שם, שם נמצא הפתח לעולם הבא.

שאלה: יוצא מהדברים שאתה אומר, שאני לא מייחס מספיק חשיבות לתפקיד העשירייה. איך על ידי המשחק אני מצליח?

אתה תשחק כאילו אתה יודע, מכיר את החשיבות שבעשירייה, ואתה כולך רוצה להשקיע שם ולהראות לכולם עד כמה אתה משקיע. אל תתבייש, אין כאן מקום לבושה, דווקא להיפך, שחק כלפי כולם. לשחק אני אומר, ברצינות, תעשה דווקא, שאתה נותן ועוזר לכולם, אתה ממש בדאגה הזאת מעורר אותם, רוצה לעורר אותם, ותראה עד כמה זה יחזק אותך קודם כל וייתן לך הרגשה שבפנימיות הקבוצה נמצא הבורא. אתה תרגיש עד כמה אתה נמשך למקום הנכון. והנקודה הזאת היא בעצם כניסה לעולם העליון.

[...]

שאלה: יש שאלה פרקטית כאן, כשמשחקים את המשחק והאדם מרגיש בפנים שהוא נזרק החוצה מהקשר עם החברים ומותקף על ידי מחשבות זרות. אז, מה המשחק? מה התגובה הנכונה, איך לשחק אותה?

צריך מראש לבוא ולהתכלל ולעשות את כל הפעולות הגשמיות. היום אתם יושבים כאלה יפים, מקדימה, הקבוצה המיוחדת מטורונטו, עשירייה 11, ואחריכם נמצאת עוד איזו קבוצה ברקע. אז קודם כל צריכים לבוא יום יום לפגישה הזאת כדי לחדש את הקשר ועל ידי השיעור להשתדל לבנות את מרכז הקבוצה איפה שיתגלה הבורא. פעם אחר פעם, וזה יעבוד. אנחנו כך עושים, אלה התרגילים שאנחנו עכשיו עושים. כל בניית העשירייה, הקבוצה, השכינה, זה מה שאנחנו עושים היום. בחודשיים האלו אנחנו רק בזה עוסקים. אני מקווה מאוד שעוד מעט נסיים את זה.

זה כמו כשהלכנו כולנו לבית ספר. בהתחלה למדנו,  א', ב', אחר כך א' ב' יחד, וב' א' יחד וכן הלאה, בחיבורים למיניהם. אחר כך התחלת לקרוא, למדת איך לקרוא את צירופי האותיות, אחרי שידעת את זה, התחלת סוף סוף ללמוד דברים אחרים. זאת אומרת מה שלמדת באלף בית, את זה כבר אתה לא צריך, אתה צריך על ידי זה ללמוד טקסטים, להבין אותם בפנים, את הפירוש שלהם, על מה מדובר. אנחנו עכשיו לומדים איך לחבר את הסביבה, איך לחבר את העשירייה וכשנחבר אותה, זה כמו בלימוד האלף בית, נתחיל מתוך זה לגלות כל מיני מצבים בתוך העשירייה, זה כבר כמו לקרוא רומן. ממש כך.

[...]

שאלה: מה זאת אומרת שאנחנו לא משחקים אחד כלפי השני בעשירייה, אלא אנחנו כולם משחקים כאחד כלפי הבורא. מה זה אומר לשחק כלפי הבורא?

זה מתוך זה. אם אתם יודעים לשחק אחד כלפי השני ולעורר את עצמכם לחיבור, מתוך החיבור אתם תדעו איך לשחק נכון כלפי הבורא. זה יתגלה. אתה פתאום תתחיל להרגיש בפועל, שהחברים והבורא, הם כביכול נמצאים יחד. זה איזה מין שילוב, שלא מפריע אחד לשני. זה לא שאתה מסתכל על זה ואחר כך על זה לסירוגין או משהו. זה מתגלה זה בתוך זה. ממש כך. כמו שרב"ש כותב שאין הבדל אם אתה חושב על העשירייה או על הבורא. ממש כך. אם אתה מסתכל לאותו כיוון, גמרנו. אתה כבר בשניהם.

* * * * *

האזנה לקטעים נדירים מתוך שיעוריו של הרב המקובל ברוך שלום אשלג, בתוספת ביאור של תלמידו וממשיך דרכו, הרב לייטמן.
(הרב מיכאל לייטמן, הכנה, 24.04.16)

"רב"ש: מה זה חוכמה - האור שבא לכלי קבלה. מה זה חסדים - האור שבא לכלים דהשפעה. מה זה כלים דהשפעה, מה זה כלים דקבלה?

מדברים ... כלים דקבלה נקרא, הוא אומר: "אני רוצה לקבל הנאה ותענוג" - זה נקרא שנמשך מכלים דקבלה. מה זה כלים דהשפעה? – "אני לא רוצה שום דבר, רק להשפיע". כשאדם בא, רוצה רק להשפיע, מה יהיה לו מזה?

ר' לייטמן: תענוג?

רב"ש: לקליפות? לא רוצה!

אומרים לאדם: תשפיע, יהיה לך תענוג, הוא לא שומע, מה פרוש לא שומע? - אני רוצה תענוג, הלבושים שלנו. אם אתה לא יכול להבין, תראה הילדים קטנים שמשחקים ב..

ר' לייטמן: קופצים.

רב"ש: ילדות - בבובות, ילדים משחקים גולות.

תלמיד: גולות, גולות.

רב"ש: גולות. מה הם אומרים: "אני רוצה לקבל הנאה ותענוג דרך הלבוש של גולות, או דרך הלבוש של הבובות של סמרטוטים". אם אתה רוצה לתת להם הנאה דרך דבר אחר, הם לא מאמינים לך שיש.

למשל, מדוע הורים לא משחקים בגולות? - למעלה מהדעת. הם..

אמרתי פעם משל: תגיד לבת שלך, יעל, שתזרוק את הבובה שלה. אתה רואה, איך שהיא אוהבת את זה. אם תגיד: "יעל, יש תינוק, התינוק בכה, לכי תשחקי עם התינוקת" - לא תלך. אם ישאלו אותה, "מדוע האמא שלך כן משחקת עם הבובה, עם התינוק החי?" - "אמא שלי היא... ..." -

ר' לייטמן: צדקנית,

רב"ש: - "היא, כבר יש לה תכונות מיוחדות, לא רוצה להנות מהעולם הזה, לכן היא משחקת עם התינוקת. אני רק רוצה להנות מהעולם הזה". כך תגיד?

הנמשל עלינו גם כן אותו דבר: אנחנו גם כן רוצים תענוג, אבל על איזה בחינה - על קבלה, פשוט ... מקבלה. אבל "תשפיע, ויהיה לך תענוג" - כולם בורחים.

-  ... ...

לא כולם? אנחנו גם כן! אל תחשוב בכלל על אחרת, קח אותנו בחשבון, מה דעתך, מנחם?

מנחם: כולנו יחד!

מדוע? - כולנו יחד נלוש מעיסה זו, אתה יודע מה זה עיסה?

ר' לייטמן: עיסה, נו זה בצק כזה.

רב"ש: בצק, כן, שנקרא "לקבל על מנת לקבל". לצאת מזה, יש תנאים, שהגוף יסכים. לכן כשהוא יודע, שהוא בכוונה על מנת לקבל, אז על ידי זה שאדם עושה מצוות מעשיות, מעשים של השפעה, נתקן כל פעם חלקים מכלי קבלה. מדוע? שיש שם כח ההקדם של למעלה מהדעת.

ר' לייטמן: זה, המשפט האחרון, לא הבנתי שום דבר...

רב"ש: - אני מאמין לך, שאתה לא מבין. אני לא מאמין שכן מבין. אל תריב איתי, אני מסכים לדעתך.

בדיקה: אתה ... לא חשוב, הגוף לא רוצה לאכול את זה. ידע, אני יכול לתת לך להבין זה, אבל הגוף לא מבין עוד."

אנחנו יכולים להשפיע על המוח שלנו, אבל לא על הלב. לב זה הרצון, עליו משפיע רק האור העליון. ועל האור העליון אנחנו לא יכולים להשפיע לפי המילים שלנו, לפי המחשבות שלנו, אלא רק לפי מעשים ברורים, שמהם אנחנו משתדלים להתקרב אליו.

זאת אומרת, רק אם מתחברים בקבוצה, לומדים, עובדים, מפיצים, עושים הכול יחד, המעשים האלה נמצאים בהשתוות עם האור העליון, ואז הוא מאיר יותר. אנחנו מתקרבים אליו. לא צריכים להזמין אותו, צריכים להתקרב אליו. לא לשכוח שהכול תלוי בפעולות שלנו בהתקרבות. זו בעיה שהתורה מסבירה הכול בצורה הפוכה, "הבורא מתקרב", "הבורא עושה כך וכך". זה בכוונה כדי לתת לאדם בחירה חופשית, כל פעם, כל פעם להעמיד את עצמו למצב שהוא המבצע.

אנחנו ממשיכים להשתדל לראות את כל מה שאנחנו לומדים בצורה פנימית, שכל מה שקורה, קורה בתוך האדם, בתוך ליבו של האדם, בתוך הרצונות שלנו, שהרצונות שלנו הם כל המציאות. ודווקא את המציאות הזו אנחנו צריכים לסדר נכון, והכול תלוי איך אנחנו מעמידים את הרצונות שלנו כלפי האור העליון, זה כנגד זה, אין שום דבר חוץ משניים. ואז הרצונות אם הם הולכים לקראת החיבור, לקראת תיקון האדם הראשון, אז האור שנמצא באותה מערכת מאיר לנו יותר, במידה שאנחנו מתקרבים להיות במערכת הזאת. וכך אנחנו מתקרבים.

לכן מה שהשקענו, כמו שלמדנו אתמול, "חיל בלע ויקיאנה", זה לא נעלם, הכול נשאר. מתי שצריכים זה יתקבל. כמה שכל אחד השקיע בכוח שלו, בלימודים, בהפצה, בכסף, בכל דבר, שום דבר ממה שהאדם נתן כדי להתקדם, לא חשוב שזה היה בעל מנת לקבל, ודאי שזה היה בעל מנת לקבל כדי להתקדם, זה בכל זאת שלו, ולאט לאט, זה מגיע לו אחר כך ומשתחרר.

זה כמו שאנחנו אומרים, שאנחנו לוקחים את כל הכלים מפרעה, ממצרים. דווקא את מה שבנינו, זה מה שלוקחים. אבל זה היה בעל מנת לקבל, מתעורר אותו הכוח שהשקענו, אותה ההשקעה, ומחליפים אחר כך את הכוונה בעל מנת להשפיע. לכן גלות מצרים הזו לוקחת כל כך הרבה זמן, כי אנחנו אחר כך מתקנים אותה במשך כל הזמן, ובונים מזה כבר את המצב של גמר התיקון.

אז להתאמץ לתאר הכול בגוף אחד, באדם, ברצון שלו, שכל הדברים כלולים באדם, כל המציאות נמצאת באדם, מה שאנחנו רואים מבחוץ הכול זה הכוחות הפנימיים שלנו. פעם נגיע למצב שנוכל לשלוט בכל הדברים האלו, בתנאי שנהיה בעל מנת להשפיע. אז כולם יהיו שלנו, כל הכוחות האלו, בני האדם כביכול וכן הלאה, כל מה שנראה לנו מחוצה לנו. במידה שאנחנו רוצים להשפיע, אנחנו מרגישים שהם נמצאים לרשותנו. כך נתקדם.

 * * * * *