מקור הטקסט
משל "בובה של סמרטוטים"
"כתבי רב"ש"
כרך ג', אסופת 'דרגות הסולם', מאמר 291: "אדם ותפקידו", עמ' 1736
291. אדם ותפקידו
טרם שאנו מתחילים לדבר מאיזה ענין, צריכים לדעת מי הוא
המדבר ולמי מדברים. ובזה אין לנו ספקות שאנחנו נקראים נבראים, זאת אומרת שאנו חיים
בעולם הנברא יש מאין. ואאמו"ר זצ"ל קבע בספרים שלו באריכות, שדבר המחודש
יש ואין הוא רק הרצון לקבל שבנו, שבכל זמן קיומו בעולמנו זה הוא רוצה לרכוש רק
קניני הנאה.
וזה אנו רואים שבענייני הנאה אין הבדל בין אדם לחבירו,
אלא כל אחד רוצה להתענג, החל מילד בן יומו ועד יומו האחרון הוא רוצה להנות.
וכל ההבדל הוא רק באיזו התלבשות אור הנאה מלובש בו. כי
ענין הנאה הוא דבר רוחני אין להשיגו ולתופסו בלי לבוש, המכונה בספרי הקבלה שאין
אור בלי כלי. לכן רק בהכלים אפשר להבחין בין אחד להשני. כי ישנם אנשים שאין ראויים
לקבל תענוג רק מהתלבשות של שקר, מה שאין כן מהתלבשות של אמת עדיין אין הם מסוגלים
לקבל תענוג.
ודבר זה אנו רואים מתינוקת שמשחקת עם בובה שהילד
או הילדה שעשו מבלי סחבות, שהוא ילד של שקר, הוא מוצא חן ותענוג.
מה שאין כן מילד של אמת, היינו אם יש באותו בית
ילד בן חצי שנה ובוכה, והאמא מבקשת מהילדה בת שש, מה לך לשחק ולנשק ילד של שקר,
תשחקי עם הילד של אמת, אזי אנחנו שלשתנו נהנה מזה, היינו האמא שאין יכולה לסבול
שהילד בוכה, והילד יהנה בזה שאת תשחקי עמו ולא יבכה, ואת תהני בזה שאת משחקת באותו
שיעור שיש לך הנאה בזה שאת משחקת עם הבובה.
ועל זה משיבה הילדה, הכל טוב והכל יפה, אבל אני
לא מוצאת שום טעם והנאה בזה הילד האמיתי.
ואם האמא תשיב להילדה, הלא את רואה מתי שיש לי
זמן אני משחקת עם הילד האמיתי ולא עם הבובה. ואז הילדה תשיב לה, אני רואה שאת לא
רוצה לקבל הנאה ותענוג בעולם הזה לכן את משחקת עם הילד האמיתי, ואני רוצה להנות
ובשביל זה אני משחקת עם הבובה.
זאת אומרת אחד לא מבין את השני. וזה כנ"ל, שהיא
עדיין לא מסוגלת להוציא תענוג מדבר אמת, אלא מדבר שקר.
ובזה יש להבחין בין אחד להשני, היינו רק בההתלבשות, אבל
בענין הנאה כולם שווים, היינו במקום שאין תענוג אין האדם מסוגל להנות. וכשהוא עוסק
בדבר שאין בו הנאה, זה רק אם ידוע לו שעבור היגיעה הזאת יקבל אחר כך תענוג.
וצריכים להבין מאין נובע ומהי הסיבה שאנחנו מוכרחין לקבל תענוג ובלי זה אי אפשר
לחיות.
והתשובה הוא שזה נובע ממחשבת הבריאה, שהיא להטיב
לנבראיו. כמו שכתוב במדרש משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב. ובשביל זה נטבע בנו
לרצות רק הנאה, כדמיון סעודה, שאם אין תיאבון אזי אומרים שהסעודה לא כראוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה